פסל ראשון של רון ארד בארץ נחנך באוניברסיטת ת''א

אתמול (שני) השלים האדריכל והמעצב רון ארד, בכיכר המרכזית של קמפוס אוניברסיטת תל אביב, את הקמת פסלו הראשון המוצב במרחב הציבורי בישראל. הפסל "קשר", המוקדש לקהילת יהודי אתיופיה, מתנשא לגובה של כשישה מטרים ומצטרף לאוסף הפסלים הפזורים ברחבי הקמפוס - אוסף שכולל את עבודותיהם של חשובי הפסלים הישראלים, בהם מנשה קדישמן, יגאל תומרקין ומיכאל גרוס. פרופ' מרדכי עומר, מנכ"ל מוזיאון תל אביב לאמנות ואוצר אוסף הפסלים של אוניברסיטת תל אביב, הזמין את העבודה מארד, והמימון התאפשר באמצעות תרומה של מישאל בן-אבן, פעיל באגודת ידידי האוניברסיטה בצרפת.

לפני כשנה הוענק לרון ארד תואר ד"ר של כבוד מטעם האוניברסיטה, על תרומתו הייחודית לאדריכלות ולעיצוב התעשייתי. באותה השנה חנך המעצב הישראלי המצליח ביותר בעולם גם את מוזיאון העיצוב חולון – יצירתו האדריכלית הראשונה - שזיכתה אותו עצמו בהערכה, ואת המוזיאון בתשומת לב. זהו, אפוא, פסלו הראשון של ארד במרחב הציבורי בישראל אחרי שתי עבודות אדריכליות: עיצוב אולם הכניסה בבית האופרה בתל אביב, ומוזיאון העיצוב. בימים אלה, הוא מספר, נמצאים על שולחנו תכנון אולם הקונצרטים של אילת, בניין מגורים ברחוב הירקון שבחודש הבא יחלו בהקמתו, והצעה לתכנון כיכר ציון בירושלים.

הפסל מלפף שני עצי תמר

בשונה מהפסלים האופיינים לקמפוס התל אביב, בחר ארד לשלב את פסלו עם שני עצי תמר קיימים, שאותם הוא מלפף, בלב המדשאה שבחזית בניין בית התפוצות. הפסלים בקמפוס ידועים לא רק כנקודות ציון במרחב, אלא גם כמקום המאפשר לסטודנטים לשבת בצל למרגלות יצירת אמנות. עבודתו החדשה של ארד ממשיכה לשמור על מסורת זו, ומאפשרת לפרש את הפסל כספסל מעוצב. בשונה מהצבעים השולטים בסביבה, החל מהבטון החשוף ועד לגרנוליט או הדשא הירוק, הרי שצבעו הבוהק של הפסל זועק לתשומת לב המדגישה את ההיבט האופנתי הטמון בו.

עד שהסטודנטים יתרגלו לפסל החדש ויחליטו אם הם נהנים ממנו, מתפנה רון ארד, השוהה כעת בישראל לרגל ההצבה, להתייחס לעבודתו החדשה בשיחה עם Xnet. "זו לא עבודה עם צופן שצריך לפתור"', הוא מתחמק מלהעניק פרשנות ברורה לעבודה, "כל אחד יכול לקרוא אותה איך שהוא רוצה. מבחינתי, כל הפרשנויות שיתנו הסטודנטים מקובלות עלי. בטקס החנוכה נכח גם מבקר ואוצר האמנות גדעון עפרת, שבעקבות הביקור כתב לי מכתב ארוך שבו הוא מעניק הסבר מורכב ומפורט לעבודה, וגם הפרשנות שהוא נתן מקובלת עלי".

איך היה תהליך העבודה על הפסל?

"זו הייתה עבודה שדרשה הרבה מאוד תכנון, ולכן היא גם הייתה מסובכת. היה צריך לחשב מראש איך בונים את כל העבודה מראש, מביאים אותה לאתר ומרכיבים אותה".

הפסל ניצב בליבו של הקמפוס, כשהוא מוקף במבנים שתוכננו בשנות השישים על ידי גדולי האדריכלים של התקופה. כיצד ניגשים לסביבה כזו?

"אני מרגיש את הדשא המרכזי יפה מאוד. זה לא משהו שהיה צורך להתאים, אלא יש לפסל את הקיום שלו. הקמפוס הוא שכונה מאוד מכובדת גם בהיבט האדריכלי, והפסל נהנה להיות איפה שהוא. כשאתה עולה במדרגות הבאות מרחוב איינשטיין אתה רואה אותו, וכך גם כשאתה בא מהספרייה המרכזית שמצפון, וכך גם מדרום וממזרח. יצא לי עכשיו ללכת מכל אחד מהכיוונים המקיפים את הפסל ולראות כל פעם באופן אחר כיצד אני נחשף אליו - שזה משהו שהיה קשה לתכנן - ועכשיו אני חושב שהיה לי מזל טוב".

המבקר גדעון עפרת כותב לארד - מיוחד ל-Xnet

"בנאיביותי, אני יוצא מההנחה שהמחשב שלך "קורא" עברית. שאלת אותי אתמול לדעתי על הפסל ומילמלתי אי אלו מילים בנאליות, שאין צפויות מהן ביחס לעבודותיך - "משחקיות", "המצאתיות", "ספונטניות", "וירטואוזיות", ועוד מילה שלא אמרתי אך היא מהותית ליצירתך - "ממזריות" (רוצה לומר: פקחות, הומור, קלילות).

אחר כך עלתה סוגיית ה"אתיופיות" של הפסל, ודובר-דיברת אודות מוטיב ה"קשר". והנה, ישבתי לי בטקס, מתבונן בפסל, ולפתע הבנתי שאני מסתכל בזרימת קו שהיא תנועה, תנועת המסע ארצה אם נרצה, ובה בעת - לא יכולתי שלא לזהות במבנה הכולל הד ברור למבנה ה"כורסאות" המפורסמות של רון ארד. ואז חשבתי לי: הנה תנועת המסע וההתיישבות, שני כוחות מנוגדים המאוחדים בפסל האחד. אך לקח לי עוד לילה של הרהור להבין, שאין זה פסל "ציוני" החוגג עלייה והתיישבות, אלא אולי להפך: שהלא התנועה היא תנועה בלתי פוסקת, המסע הוא מסע אינסופי החוזר חלילה, ובמילים אחרות - נדודי אין קץ מעגליים ללא התיישבות גואלת וסופית.

עתה כבר הפך הפסל למונומנט יהודי נון-טריטוריאלי, פסל המתיך חלל לזמן (שהוא גם התהוות מתמדת במובן התיאולוגי) ואשר ביטא - לא פחות מכן - תנועה יצירתית בלתי פוסקת, חיונית, מאשרת חיים, ובקיצור - דיוקן עצמי של רון ארד, אמן גולה ויוצר חסר לאות. כך חשבתי. לא יכולתי גם שלא לחבר את העבודה עם עקרון הרישום בחלל, עם הזיקה הקבועה של צורותיך לאורגניות של ז'אן ארפ, ולדיאלוג מעניין שאיבחנתי עם הקו הפיסולי והנפחים של ריצ'רד דיקון. ברמות אלו, נוכחתי (ולא לראשונה) עד כמה אתה נטוע במודרניזם, חרף כל ההעזה הפוסט-מודרנית של עיצוביך".