פעם רהיטים, היום צעצועים

ענבר וייס למדה אדריכלות בטכניון. עם סיום לימודיה עברה עם בן-זוגה דניאל לירושלים, שם הוא למד רפואה. לאחר חמש שנים התחתנו,

שני ילדים נולדו, וכיום דניאל סטאז'ר וענבר עובדת במשרד אדריכלים. שגרת העבודה המשרדית גרמה לה לחפש תחליף ליצירה שליוותה את לימודיה וחייה. שילוב של אהבה לצביעה עם מכחולים, טעם מיוחד וילד בן 3, הם שהביאו אותה להחלטה ליצור מטבחים לילדים מחומרים ממוחזרים. ענבר מספרת שגילתה שלא המציאה את הגלגל, ומוסיפה שייחודה נמצא בסגנונה האישי. "זה סוג של תרפייה עבורי, אחרי שכל היום אני יושבת מול המחשב – זה משהו לנשמה, אחרי כל השרטוטים".

חומר גלם: הרעיון להשתמש בשידות קיימות וברהיטים משומשים התחיל מרצונה להכין משהו לילדיה, אך יחד עם זאת "לא להסתבך, כי אני לא גאונת נגרות". הצורך לעשות לבד ולא לקנות הביא אותה לקחת כמה שיעורי נגרות אצל חבר של אביה, נגר סבלני, לקנות כלים ולייצר את המטבח הראשון שלה. תגובה נלהבת של חברה, שראתה ורצתה אחד לעצמה, הובילה להפיכת העניין מיצירה חד-פעמית לתחביב קבוע, "שלאחרונה מתחיל להתגבש לעסק", אומרת ענבר.

כל שידה מקבלת יחס אישי, והעבודה מלאה בסיפוק (צילום: ענבר וייס )

מידות: שידות ישנות הן הבסיס לעבודה, ולכן הן מכתיבות את מידות המטבח. הגובה לרוב ינוע בין 50 ס"מ ל-65 ס"מ, מידה שתתאים לגובהו של ילד בין שנה וחצי. עד איזה גיל משחקים במטבח? ענבר מעריכה שהם מתאימים עד גיל חמש או שש, "במיוחד אצל בנות שאוהבות לשטוף כלים ולחתוך ירקות".

דוגמה: "בעיקרון," אומרת ענבר, "הלקוח מחליט איך ייראה המטבח". העבודה מזכירה, בזעיר אנפין, התנהלות של אדריכל מול לקוח בתכנון מטבחו: העיצוב נעשה בהתאמה אישית, יחד בוחרים צבעים, הלקוחות מתקשרים ומתלבטים יחד עם ענבר. יש המבקשים דברים ספציפיים שראו ואהבו, ויש שייתנו לה יד חופשית. בגדול, ענבר משתדלת שלא יהיה עמוס מדיי, ושיישאר מקום לדמיון, "בהשוואה למטבחי פלסטיק אמריקאים בהם הכל מצלצל ומהבהב", היא מסבירה. רוב הלקוחות, לדבריה, מבקשים עיצוב שיתאים גם לבנים וגם לבנות, אבל לא תמיד.

מהלך עבודה: על המטבחים עובדת ענבר בלילות, בערבים ובסופי שבוע, מה שהיא מכנה "שעות הפנאי שלי".

לכן ללקוח היא מודיעה על חודש הכנה, אם כי בפועל, לרוב, תסיים קצת לפני. תחילה היא מפרקת ומנסרת חלקים לא רלוונטיים, אחר כך משייפת חשמלית וידנית, ואז מורחת שכבת פריימר, עושה תיקוני שפכטל, צובעת בצבעי אקריל, ומקנחת בלכה מט על בסיס מים. "ואז," אומרת ענבר, "מתחיל החלק הכייפי": היא תופרת בדים, מחברת כפתורים ומוסיפה את הפרטים הקטנים. "צביעת השידה מתחילה את השינוי," אומרת ענבר, "חיבור החלקים הנוספים מחייה, מקפיץ ומשלים את המהפך".

הפרטים הקטנים עושים את כל ההבדל (צילום: ענבר וייס )

ידיות, וילונות, כפתורים. החלק הכי כיף, לדברי ענבר (צילום: ענבר וייס )

מרחב עבודה: ענבר מספרת שהיא עושה הכל לבד, עם עזרה מבעלה, בעיקר בסבלות קלה. היא משייפת, מנסרת, תופרת וקונה. עובדת במרפסת קטנה בגודל 4 מ"ר, ופולשת לפעמים לסלון. הילדים שלה, היא אומרת, כבר יודעים שעכשיו אימא עובדת על מטבח של ילד אחר. ואיפה נמצא המטבח שלהם? "באמצע הסלון," אומרת ענבר, "כי בחדר הילדים יש בקושי מקום לילדים".

עוד: אחד המטבחים הראשונים שיצרה, נעשה משידה ענקית ומוזנחת במיוחד "שלא האמנתי שיצא ממנה דבר, ולכן הבטחתי לעצמי שאם אצליח אתרום אותה להדסה עין כרם, שם בעלי סטאז'ר". כעבור כחודש אכן יצרה ענבר מטבח לתפארת והוא נמצא בבית הספר של מחלקות הילדים של ביה"ח. המטבח, מספרת ענבר, עדיין שם "ואני מקבלת עליו המון תגובות מחממות לב, על כמה הוא משמח ומעביר את הזמן לילדים המאושפזים".

מהיכן הכוח והזמן אחרי כל שגרת היום? "אני נשאבת וזה כיף. השידה שבהדסה היא דוגמה לעבודה שהיא אומנם קטנה, אך כל-כך מספקת מבחינה נפשית, מה שקשה לי לומר על העבודה הרגילה במשרד. ובכלל, זה מאוד כיף לעשות משהו שמשמח ילדים. כל פעם מחדש אני מתרגשת כשאני שומעת תגובות של הורים וילדים, כשהמטבח החדש מגיע אליהם".

לא חייבים לשחק רק במטבח, אפשר גם מכונת כביסה (צילום: ענבר וייס )