"רוב אזרחי ישראל, גם אלה עם הסרט על האוטו, לא מוכנים לשלם את המחיר". עלמה זהר חושבת שהגיע הזמן לשלם את המחיר ולשחרר את גלעד

 
פעמיים יצא לי לפגוש את אביבה ונועם שליט. פעם אחת כשצעדתי איתם כברת דרך על כביש מס' 4 מזיכרון יעקב לקיבוץ מעגן מיכאל ופעם אחת בפסח האחרון, כשקפצתי למאהל המחאה מול בית ראש הממשלה, דקה וחצי מבית הוריי בירושלים.
 
בשתי הפעמים לא החלפתי איתם יותר משלום קצר. בשתי הפעמים חזרתי הביתה בתחושה מטרידה שישנה צביעות גדולה בציבור הישראלי סביב הנושא הזה ואף אחד לא קם ואומר את האמת הפשוטה – לא בכל מחיר.
 
לכאורה כולנו מחבקים אותם בחום, לכאורה כולנו מחכים לשובו של גלעד בריא ושלם, קושרים סרט למראה של האוטו, משנים את תמונת הפרופיל בפייסבוק לכחול-לבן, שמים סטיקר "עדיין חי" על השמשה האחורית, אבל אנחנו לא באמת מפעילים לחץ ציבורי כלפי הממשלה על מנת להביא לשחרורו. זו מחאה מנומסת, ממלכתית, נינוחה. אין בה זעם אמיתי ונחישות להיאבק עד תום.
צילום: זוהר רון
 
מקבלי ההחלטות ובראשם מר נתניהו, יודעים היטב – איש לא ישלם מחיר אישי על אי החזרתו של גלעד. הם יכולים להמשיך להפקיר אותו בלי שהציבור הישראלי יגבה מהם את מחיר ההפקרות הזו בקלפי או בהפגנות זועמות והסיבה לכך פשוטה, אבל הס מלומר בקול רם – לא בכל מחיר.
 
כי יש דרך קלה ופשוטה להחזיר את גלעד הביתה ממש בקרוב. כל שעליכם לעשות הוא לחזור אחריי. שימו לב:
 
"אני" – "אני". "תומך" – "תומך". "בשחרור מחבלים עם דם על הידיים" – "בשחרור מחבלים עם דם על הידיים". "תמורת החזרתו של גלעד שליט". וזהו. אם כולנו נקום יום בהיר אחד ונגיד את המשפט הזה כאיש אחד, תוך זמן קצר הוא יחזור. אתם יודעים את זה.
 
אבל האמת היא שרוב אזרחי ישראל, גם אלה עם הסרט על האוטו, לא מוכנים לשלם את המחיר. הם חושבים שהוא גבוה מדי. ליבם עם משפחת שליט, אבל חלקים אחרים בגופם עם נתניהו. לצעוד הם מוכנים בכיף וגם לנפנף בדגלים ואפילו להדביק סטיקרים, אבל לשחרר מחבלים, זה כבר עסק אחר לגמרי.
 
חמש שנים של אי שחרור מחבלים לא החזירו את גלעד הביתה. משום מה הנהגת החמאס לא התעוררה בוקר אחד ואמרה לעצמה – טוב, כנראה שהישראלים לא מתכוונים לוותר הפעם. אחמד, שחרר את הבחור המסכן, גם ככה לא נקבל תמורתו שום דבר.
 
אם גלעד שליט יוחזר אי פעם זה יהיה רק תמורת שחרור כואב. זה יכול לקחת חמש או עשר שנים נוספות וזה יכול פשוט לא לקרות. הוא עוד עלול לא לחזור. קשה לעמוד מול ארגון טרור שאינו משחק לפי הכללים ולהמשיך לשמור על הערך הצהלי המיושן שלפיו לא מפקירים חייל בשטח, ואפילו אם הוא כבר מת. אבל הערך הזה הוא בדיוק מה שהפך את הצבא הקטן הזה לכל-כך חזק. כל חייל בו ידע שהמדינה הזו לא תפקיר אותו לעולם, שחי או מת יחזירו אותו הביתה. כן, בכל מחיר.
 
ההישג הגדול של חמאס בחטיפתו של שליט הוא הישג מוראלי. שום ישראלי בן 18 שמגיע לבקו"ם שוב לא יאמין במדינה הזו באותו אופן. מעכשיו חביבי, כל אחד שומר על התחת שלו. משפחת שליט החליטה להחריף את צעדי המחאה ואני מתכוונת להמשיך ולתמוך בהם גם בשלב הבא. למה? כי אם המדינה הזו רוצה שאמשיך למסור בידיה את חיי אחי הקטן, בנזוגי, בני שעוד לא נולד - אני דורשת ממנה בתמורה שתשמור על חייהם בכל מחיר.
 
פשוט כך – בכל מחיר.