להצליח לתקן

"קמתי בבוקר והבוקר בי לא קם", כמו שכתב חיים שפירא בספר שליד מיטתי. נגררתי לכיוון המטבח, לבהות קצת בעיתונים כי לרגע שכחתי עד כמה קריאת עיתונים במהלך הויקנד תמיד מדכדכת אותי קלות. פגעי העולם ומצוקותיו מחד וההצלחות של אחרים מאידך, שניהם לא עושים לי מי יודע מה.

סיפורי ההצלחה של אחרים מכניסים אותי מיד למוד של נזיפה עצמית בנוסח: "הנה מה שיכולת לעשות" והצלפותיו של הרודף הפנימי שלי מתגברות.

ניגשתי למחשב. כתבתי לסבאיציק, הצלם שלצדי בבלוג הזה וידידי למסע הפירוק הזה של מושג "ההצלחה" לרסיסים קטנים. "הי סבאיציק. ומה באמתחתנו השבוע? יש לך איזו הצלחת יום חולין לעידוד הנפש בבוקר זה?

וכך הוא ענה לי: "אולי לא משהו הולם לפוסט... אבל בהחלט נימוק לסיפוק! אתמול הפסיק לעבוד תנור האפייה שלנו (צעיר, בן 12). הבוקר שבקה מכונת הכביסה (בוגרת, בת 29, Maytag אגדית שהבאנו מארה"ב פעם). בשני המקרים למצוא חלפים מקוריים על גבול הבלתי אפשרי ומחיר הטכנאים – שחיטה. אבל לא סתם גדלתי אצל אבי ומורי. פלסטיק פה, צינורית שם, אפוקסי מסביב... התנור, אופה בגאון והמייטג כובסת בששון. זה באמת סיפוק שמלווה אותי מילדות. התחושה שאפשר וצריך לנסות..."

"בהחלט נימוק לסיפוק" (צילום: איציק שפירא)

דברים שאפשר לתקן עם אפוקסי

באיזו קלילות הוא מפזם לי בכתיבה: "פלסטיק פה, צינורית שם, אפוקסי מסביב" (ממש מתבקש להלחין את זה, אני חושבת לעצמי) בשבילי המילים האלה הן כמו איזו משוואה מתמטית מסובכת להפליא שפתרונה שמור לגאונים בלבד.

וחשבתי על כל המכשירים שמתקלקלים אצלנו בבית ובחיים. באיזו מהירות מייאשת הם נכנסים לרשימת ה"צריך לתקן" ומועברים ממקום למקום ברחבי הבית, נועצים בי מבט מאשים (שאני נועצת במהירות הבזק בבעלי, שעליו כמובן חייבת להיתלות התלונה הזו).

לא. ככל שארצה לא אוכל לטעון להצלחתי האישית בתחום זה. מאודי לא הצלחתי לתקן מכשיר שהתקלקל, מכל סוג שהוא, כולל גרביים שנפרמו או חולצה שנקרעה. בתחום תבונת הכפיים אני אנלפביתית.

כמה הרגלים לתיקון

אבל חשבתי על המשפט היפה והאופטימי של איציק מהבוקר – על האמונה שאפשר וצריך לנסות לתקן. והמשכתי להרהר בו בדיוק כשצלצלה חברתי, במצב רוח מזופת, בגלל מריבה עם הבן שלה.

"הוא כועס עלי ולא מדבר איתי מאז אתמול, אבל זאת אשמתי. טעיתי, זה ברור לי". אתמול בלילה, כששוטטה בפייסבוק וקפצה להתעדכנות בקירות של אחרים, גילתה שבנה בן ה- 14 פירסם את תמונתו יחד עם נערה לא מוכרת ומיד זכה לגל תגובות מזל טוב לרגל החברה החדשה. בלי להתאפק, תוך שהיא מפירה את הכלל היסודי של האמהות בעידן הפייסבוק, "צותתי אך היי בלתי נראית". היא שלחה לו באימפולסיביות הודעה קלילה בנוסח: "הי, שמעתי שמגיע לך מזל טוב" .

על המקום הוא ניתק אותה מרשימת חברי הפייסבוק שלו ובכך טרק עליה את הדלת לעולמו ולמעט שביבי המידע שעוד יכלה לדלות לגביו. את הכעס עליה גרר גם לבוקר. "מה לעשות? היא שואלת.

"תבקשי סליחה", אני עונה. "עשית טעות, זה הזמן לסליחה קטנה, אמיתית, מהלב".

אני חושבת על הטעויות שאנחנו עושים שלוש פעמים ביום עם ילדינו, על הקלקולים הקטנים והגדולים ועל מלאכת התיקון היומיומית שאנחנו נדרשים לה.

ואני חושבת גם על חברתי זו, האהובה עלי כל כך, ועל הטלטלה העזה שהיחסים שלנו עברו בשנים האחרונות. אני נזכרת איך כמעט ונפרמה לנו החברות ואיך לתקופה מסוימת, הלך לאיבוד האמון בינינו. ובכל זאת, לא ויתרנו. זה לקח זמן למצוא את קצוות החוטים ולהטליא אותם שוב יחד. רקמנו לנו את הקשר חזרה, במאמץ, מכאיב לפעמים. בהרבה שיחות, בהרבה שתיקות, ובזמן המשותף שבחרנו להמשיך ולהקדיש זו לזו, למרות הכעס והאכזבה. ולאט לאט חזרנו לאהוב ולהאמין זו בזו.

אז הנה, "פלסטיק פה, צינורית שם, אפוקסי מסביב" - גם אנחנו האמנו והצלחנו לתקן. וה"מכונה" הזו, במובנים מסוימים, היא מכונה הרבה יותר מוצלחת, אנושית וחזקה, מזו שהיתה קודם.

וחשבתי שבעצם, כשזה מגיע לתיקונים מהסוג הזה, באזור הנפשי, רגשי – אני נעשית אופטימית ומאמינה שאפשר וצריך לנסות ולתקן. בניגוד לתפיסה של מרק טווין שאמר פעם: "שום דבר לא דורש תיקון כמו הרגלים של אחרים". בעבודה שלי כפסיכולוגית, אני רואה שוב ושוב את השינויים שמתרחשים כשאנשים מאמינים שאפשר לתקן, כשהם לוקחים אחריות לגבי הבחירות שלהם, לגבי חייהם ומחליטים להתעסק רק בהרגלים של עצמם.

וזאת הצלחת יום-חולין שלי לשבת בבוקר הנוכחית:

להצליח לתקן.

לתקן מכונת כביסה ותנור ששבקו, לחבוש את הפצעים של מערכות יחסים שחלו, לטעון אנרגיה שנחלשת, להמריץ אהבה שהתעיפה.

לתקן אחרי שהעלבת אדם יקר, לתקן רושם שעשית, לתקן אם הגשת ביצוע חלש, לתקן ציון, לתקן את המתכון.

לתקן את הטעויות שאנחנו עושים בקשר עם הילדים שלנו.

לתקן את הטעויות שאנחנו עושים בקשר עם עצמנו.