הדפסה
לכתבה באתר
סרטו התיעודי של ג'רום דה מיסול על חייו של צלם האופנה הנודע דיוויד ביילי, 73, הוא אולי הראשון המגולל את חייו של ביילי, אבל השני המיוחס לפועלו. בשנת 1966 יצר בצלמו גדול במאי הקולנוע האיטלקי מיכאלנג'לו אנטוניוני את "יצרים" (Blow-Up), העוקב אחר צלם אופנה המזהה בצילומיו מקרה רצח, כשברקע מתנהלות שנות ה-60 העליזות של לונדון.
סרטו החדש של דה מיסול, "דיוויד ביילי, ארבע פעימות בתיבה, ובלי לרמות", יוקרן ביום שישי הקרוב במסגרת פסטיבל דוקאביב 2011. לפני כ-17 שנה יצר דה מיסול דוקומנטרי נוסף שגולל את סיפורו של אייקון - מעצב האופנה איב סאן לורן.
הקרנת הבכורה של הסרט על ביילי התקיימה בנובמבר האחרון בפסטיבל IDFA לקולנוע תיעודי באמסטרדם, והתקבל בביקורות מעורבות. זאת, כי בניגוד לתוכן ולנושא המצוין, האסתטיקה של הסרט שבלונית ונטולת אופי. יש לצפות מסרט שעוקב אחר אחד מצלמי האופנה המשפיעים בעולם, שיהיה בעל שפה חזותית מובהקת ומהודקת, אך בפועל מתקבל מוצר נחות בשפתו הקולנועית.
עם זאת, דה מיסול מצליח לבנות דמות בעלת אישיות עגולה, של אחד מצלמי האופנה שניסחו בשנות ה-60 את צילום האופנה העכשווי. ארסנל המצולמים של ביילי משנות ה-60 ועד היום הינו מקיף ורבגוני: ג'ק ניקולסון, אנדי וורהול, מיק ג'אגר, ג'רי הול, קייט מוס, אימן, הביטלס, ססיל ביטון – נדמה שכל אייקון תרבות או אופנה עצרו מול עדשת המצלמה שלו בחמשת העשורים האחרונים. הסגנון המובהק של צילומיו בולט בישירותו. "אני מנסה להפוך את הדימוי למינימלי", הוא מסביר בסרט, מותיר את המצולמים שלו בפנים חשופות על רקע לבן בוהק.
המצלמה עוקבת אחר ביילי בסטודיו שבלונדון ובביתו הכפרי בדבון, וחושפת את מכלול עשייתו: צילומי אופנה, בימוי סרטים תיעודיים, ציור ופיסול. יחד עם ביילי אנו שבים אל רחוב ילדותו באיסט אנד של לונדון, שכיום עמוס במהגרים מבנגלדש, ואל הנשים שהיו ועודן בחייו: מנישואיו הקצרים לשחקנית הצרפתייה קתרין דנב ועד לדוגמניות בתוליות הפוקדות את הסטודיו שלו. עשן הניקוטין הסמיך שמשחרר ביילי חורך את המסך וצחוקו המתגלגל מעביר את הצופה מסצנה לסצנה.
למרות שהסרט מכיל לא מעט רגעים מתישים, זוכים הצופים גם לשיאים מרגשים. דנב מספרת כיצד נישאה לו לאחר היכרות קצרה של שלושה חודשים, בנישואים שהחזיקו שבע שנים בלבד. חברו הטוב של ביילי, מבקר האמנות מרטין הריסון, מאבחן כי הצלחתו של ביילי בסיקסטיז נסקה משתי סיבות: הדיסלקציה ממנה הוא סובל והזליגות המעמדית באנגליה של אותם ימים. "זה מסביר את הייחוד שלו ואת האופן בו הצליח להגיע כנער צעיר מהאיסט אנד לצלם את פיקאסו במיטה - דימוי מאוד פשוט אבל מרכזי בקריירה שלו", הוא מסביר. ואולי הסיבה לכך נעוצה במידת ההשפעה שהיתה לפיקאסו על חייו של ביילי. "ראיתי ציור של פיקאסו במגזין 'לוק' כשהייתי בן 17. לא ידעתי מה זאת אמנות קודם לכן, ופשוט נדהמתי מזה", סיפר ביילי לפני כשנה בריאיון לגרדיאן הבריטי. "אם היתה תגלית בחיי, זו היתה התגלית. פיקאסו הראה לי שאין חוקים. גלגל של אופניים לא מוכרח להיות עגול. היתה לו יכולת המצאה חזותית פשוטה, לעולם לא מסובכת ולעולם לא יומרנית. התצלומים שלי הם כאלה - לשמור על הפשטות".
