הדפסה
לכתבה באתר
ביום שישי הקרוב יוקרן בפסטיבל דוקאביב הסרט התיעודי "דיוויד ביילי, ארבע פעימות בתיבה, ובלי לרמות", דיוקן מרתק של אחד ממנסחי צילום האופנה הבולטים במאה ה-20. למרות שמפרידות ביניהם רק שנתיים, צלם האופנה המוערך בן לם, 71, יכול רק להתקנא בכבוד שלו זוכה הקולגה מלונדון. כשמאחוריו קריירה מפוארת וארוכת שנים, לם מרגיש היום נשכח, לא רלוונטי, אבוד בין צלמים צעירים. אבל ככה זה בישראל. לכבוד יום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל, ובעיקר לכבוד הצלם שניסח את צילום האופנה הישראלי, עצרנו לשיחה נוסטלגית ומחויכת, שלא מעט עצב בצדה, עם מי שמפעל חייו שזור בתולדות המדינה מאמצע שנות ה-60 ועד היום.
"צילום אדריכלות וצילום אופנה דומים מאוד"
"צילום אופנה זה הדבר הכי משעמם מבחינתי כיום", אומר לם לסיכום 50 שנות קריירה כצלם אופנה. "הרגשתי תחושת מיצוי. שוב פעם הפרחים של גוטקס? עם כל הכבוד שיש לי למפעלים מפוארים כמו קסטרו או קסידי, אין בקולקציות שלהם שאר רוח. אני מאמין שאם הייתי מצלם בחו"ל וזוכה לעבוד עם דוגמניות וקולקציות של בתי אופנה גדולים, אלכסנדר מקווין למשל, היתה לי תשוקה להמשיך לצלם אופנה".
בחמש השנים האחרונות מקדיש לם את זמנו לצילום פרויקטים תיעודיים. תחילה הוקסם מספורטאיות אולימפיות, בהמשך שקד על סדרת תצלומים של נשים אתיופיות. כיום הוא עובד על סדרת תצלומי ארכיטקטורה שצילם בפארק לה דפאנס בפריז, בסמטאות פראג ובמבני המתכת של אזור התעשייה בהרצליה. תצלומים ריקים מאדם, מונומנטליים, בעלי קומפוזיציה מרתקת המנתקת את הבניין מקונטקסט וממיקום גיאוגרפי. "צילום אדריכלות וצילום אופנה דומים מאוד", הוא אומר במפתיע. "שניהם עוסקים באסתטיקה ובצורה. רק פה זה גוף ושם בניין. שמתי לב שאם תיקח אותי לתערוכת כלבים, אמצא את הכלב שיזכה בסופו של דבר. אילו כישורים דרושים? לא חקרתי את עצמי אף פעם, אבל זה דבר שנרכש עם השנים. זה כמו שאראה קולקציה ואדע ישר איזה פריטים יצטלמו טוב".
"תמיד הייתי עוף מוזר בסצנה"
הוא נולד וגדל בירושלים כבן ציון אלתרמן, אבל מאוחר יותר שינה את שמו לבן לם. שם קצר, קליט, כזה שיתחבב על הצברים המקומיים וגם בלונדון האפורה, אליה הרחיק בשנת 1962 ללימודי צילום בפוליטכניק, מבתי הספר הגבוהים לצילום דאז. המצאת הגלולה, המיני של נערות צ'לסי, הגיטרות של הביטלס, הציורים של דיוויד הוקני – כולם שימשו כפסקול לחייו החדשים של החייל המשוחרר, שרק שנה קודם שכב במשך תריסר חודשים בבית החולים שיבא לאחר שנפצע בתאונת אימונים בצה"ל ונותר נכה בידו הימנית.
השבוע, כשהוא משחזר את התקופה, הוא מרשה לעצמו לגולל גם התנסויות בסמים קלים מהתקופה שבה עוד קראו לזה נאפיס. "במשך כל השנים הייתי עוף מוזר בסצנה", הוא משחזר. "לא הסתובבתי במועדונים או הייתי חלק מהבוהמה. אחת הפעמים הבודדות שהתנסיתי בסמים היתה בלונדון, אצל חבר טוב, צלם האופנה קלייב ארוסמית, שצילם במשך שנים רבות לווג הבריטי". באחד מביקוריו אצל ארוסמית, נקלע במקרה לסט צילום עטיפת האלבום של אחת מלהקות התקופה. "אני חלש נורא במוזיקה", צוחק לם, "ובסטודיו ישבו ארבעה חבר'ה צעירים עם שיער ארוך שלא הפסיקו לנפס ולשתות בירה מהרגע שהגעתי. בשעה ארבע הם מחליטים שהולכים לצלם את העטיפה, וקלייב רצה שהם ירוצו בפארק אחרי כדור אדום. לפתע הם החליטו שהם מוותרים, נכנסו כל אחד לרולס רויס ונסעו הביתה. כשחזרתי לדירה של חברים שגרתי אצלם, כולי מעושן לגמרי, לא ידעתי לספר להם עם מי הייתי. מה אתה בכל זאת זוכר, שאלו. זכרתי צפלין, זפלין. בדיעבד, אלו היו חברי להקת לד זפלין".
"אני כותב למגירה"
הוא מתגורר ברמת השרון, נשוי לאסתי, אהבת נעוריו, אבא לתמר ודנה. את ימיו הוא מעביר בשימור עבודותיו, הדחוסות בין ארגזי קרטון בחדר העבודה שלו. חלק מהתצלומים כבר נסרקו למחשב הביתי, חושפים קשת צבעונית של עבודות: פרסומת לגרביונים של חברת סברינה, הפקות אופנה למגזין "את", קמפיינים לגדעון אוברזון, פרסומות לאסם ועלית, וכמובן – אוסף הקטלוגים המפואר שצילם לגוטקס במהלך קרוב לשני עשורים. אך בשיחה איתו נדמה כי בארכיב הזה מתעניינים רק קומץ משוגעים לדבר. לא מעבר.
"לי ולתמרה יובל ג'ונס יש רעיון לעשות תערוכת תצלומי אופנה של שנות ה-70", הוא אומר ומסייג, מסביר כי התשוקה הזו נתקלת בחומות. "אני נלחם מלחמה אבודה", הוא אומר כמעט בכניעה. "למרות שהעבודה שלי היא ברמה גבוהה יותר מהרבה דברים שאני רואה. אני עובד קצת בחלל ריק. כותב למגירה. בישראל יש יחס מבזה לצילום מסחרי מצד הצילום האמנותי. מי שעוסק בצילום אמנותי הוא אמן, כל השאר נדחקים לקרן זווית. לפני כשנתיים הגשתי מועמדות לפרס משרד החינוך, אבל סירבו לקבל את המועמדות שלי בתואנה שאני צלם מסחרי. אני חושב שאם ריצ'רד אבדון (צלם אופנה אמריקאי, א"י) היה חי בישראל – הוא לא היה מקבל פה פרס ממשרד החינוך. אני גם זוכר שהגברת לאה גוטליב ניסתה בעבר לערוך תערוכה לגוטקס במוזיאון תל אביב, אבל זה לא ממש עניין שם אף אחד".
"היום היחס לצלם הוא כאל חצי אלוהים"
כולן היו בנותיו. תמי בן עמי, חלי גולדנברג, עדיה מאירצ'ק, חני פרי, טיירה בנקס, אל מקפירסון. רשימה מפוארת של דוגמניות עבר שהתמסרו לעדשת המצלמה שלו. עם זאת, אף אחת מהן לא היתה הפייבוריטית שלו. "האהבה שלי אליהן נמשכה בזמן הצילומים בלבד. לא מעבר לזה", הוא אומר, שולל את מיתוס יחסי הצלם והמוזה הפופולרי בתעשייה – כמו במקרה של דיוויד ביילי שצילם בקביעות את ג'ין שרימפטון, ולהבדיל אלפי הבדלות, עדו לביא וגלית גוטמן. ומה עם חלי גולדנברג, שצילמת שנים רבות? אני שואל. "עם חלי עבדתי יותר, זה נכון", הוא מודה. "היתה תקופה שהיא ממש גרה אצלי בסטודיו ברחוב שמעון התרסי בתל אביב, הגיעה לשם ישירות מבית הספר. היה לי נוח שיש דוגמנית הבית, אבל חלי היתה טום בוי. לא בדיוק הדוגמנית הקלאסית לכל צילום אופנה".
רגע לפני סיום הפגישה, אני חוזר שוב לנקודת הפתיחה של השיחה. אם לא אהבת אופנה, אני שואל, איך התברגת לעמדה של צלם אופנה משפיע במשך למעלה מארבעה עשורים. "אני באמת לא יודע כיצד הגעתי לאן שהגעתי", הוא צוחק. "לא היה לי מושג קלוש באופנה, וזה לא לזכותי. עניינו אותי תאורה, נוף, קומפוזיציה. פיטר הרצוג כן הבין באופנה, ולדעתי גם סמי בן גד (שניהם נפטרו, א"י), שהיה חביב הברנז'ה. אבל אני חושב שהצלחתי כי ההחלטות שלי לא היו החלטות בלעדיות. תמיד אהבתי לשמוע דעות של אנשים אחרים ולעבוד כצוות. בין אם זו היתה תמרה, שעבדתי איתה תקופה ארוכה, או דורין פרנקפורט, שהיתה אסיסטנטית שלי במשך שבע שנים. היום היחס לצלם הוא כאל חצי אלוהים. אבל אני חסר אגו. בעצם, יש לי תת-אגו".
