יום הזיכרון יכול להזכיר לנו למה חשוב כל-כך לזכור את המוות. הדס גלעד נזכרת בימי הזיכרון בילדותה ומכוננת טקס אחר, עם מחויבות לחיים



אני דגה מזכרונותיי יום זיכרון רחוק, בית-ספר יסודי, כתה ג’. אנחנו עורכים דיון בסגנון בית-משפט - עם סנגוריה וקטגוריה. על הפרק השאלה: האם נכון וצודק למקם את יום הזיכרון בסמוך ליום העצמאות? טיעוני הקטגוריה הם, שצריך והוגן להפריד עצב משמחה. הסנגוריה תומכת בצמידות, וטוענת שכך נזכור בזכות מי ובאיזה מחיר אנו חוגגים את יום העצמאות. לכאן נכנס הציטוט שהכרנו מכל טקס: "כי במותם ציוו לנו את החיים". מי ניצח במאבק? הסנגוריה זכתה ברוב קולות. כתה ג/1 אישרה את החלטת המדינה.
 
אני לא זוכרת בדיוק באיזה שלב נכנסו ימי הזיכרון אל שגרת ילדותי, אבל כן זוכרת את האנרגיה: החולצות הלבנות, הרצינות, הרכנת הראש, עכשיו עלינו להיות עצובים. אני זוכרת גם שהעסיקה אותי המחשבה על האנשים האבלים, שפתאום נופלת עליהם עליצות החג ואולי הם כועסים על המעבר החד הזה. נדמה לי היום, שזיהיתי אז איכות, שאפשר לכנותה 'ללבוש חג’, והמעבר מהאבל הכבד לשמחה נראה היה לי אז לא אמין, אלא כפרי הכרזה בלבד.
 
"המוות לא מגיע עם הזקנה, אלא עם השכחה" (גבריאל גרסיה מארקס)

הזיכרון חיוני לחיים: הוא שומר על רצף. ניסיון נצבר בעזרת הזיכרון. למידה נבנית דרך ניסיון. השכחה, כחשכה, נקשרת לאבדן של חלקים מעצמנו. הסכנה שטמונה בזיכרון היא סטגנציה: זיכרון עלול להוות מכשול אם חיים אותו במקום את החיים עצמם. הזיכרון נועד לשרת את ההווה ולא להאפיל עליו. יש שאומרים, כי הזיכרון מאוחסן בתאי המוח, ואחרים אומרים כי הוא שוכן בלב. אני חושבת שהזיכרון נפרש בכל הגוף, אבל לו הייתי צריכה להמציא לו מקום בגוף, גם אם באופן סימבולי, הייתי ממקמת אותו בחוט השדרה. כך היה לו כיוון ורצף, ובמקביל הייתה לו גמישות לתנועה נפתלת
.
התחנכתי בילדותי על ערכי ההנצחה (המילה הנצחה מצביעה על נצח, זיכרון שמנסה לשמר נצחיות). הערכים האלה נקשרו בדרך כלל לתפישה הישרדותית: המתים מצווים את חיינו, זהו מחיר עצמאותנו. כיום, כשאני מתבוננת באמרה, "במותם ציוו לנו את החיים", אני רואה בה אפשרות אחרת שאינה ממרחב ההישרדות, אלא ממרחב החיים, המוות מספק מוטיבציה לחיים מלאים בתובנות ובחמלה.
 

ככה לעמוד דום


לא במתח שקיים בפקודה צבאית, אלא בשקט. דומם. בלי נוע. עמידת הדום מבקשת רגע של ריכוז והתייחדות. זו הזדמנות להתחבר ברגע הזה להתבוננות במוות. ככל שקיים המוות סביבנו, עדיין אנו תופשים אותו כלא טבעי. ישנו הביטוי 'מת בטרם עת’, אך האם מישהו נולד בטרם עת? הייתכן שמישהו ימות בטרם עת?
 
פמה צ’ודורון כותבת על המוות מנקודת המבט של הלימוד הבודהיסטי, ואת מילותיה אני רוצה לאמץ לעמידת הדום: "להירגע עם רגע ההווה, להירגע עם חוסר התקווה, להירגע עם המוות, לא להתנגד לעובדה שדברים מסתיימים, שדברים חולפים, שלדברים אין מהות שמחזיקה לנצח, שהכול משתנה כל הזמן - זהו המסר הבסיסי".
 
בעמידת הדום אני מבקשת לחזור לעצמות החשופות, לעצמי המקורי, העירום. להכיר בכך שמוות הינו חלק מעובדת החיים. היזכרות כזו ביום הזיכרון יכולה לחולל חג באופן אורגני - מיום הזיכרון ליום העצמאות, לעצמאות העצמיות.