יוסי הוכמן: "הייתי חייב להמשיך לחיות"

"אל תצפי למישהו בכיסא גלגלים", יוסי הוכמן עונה לטלפון בקול מחוייך וקובע שעה לאסוף אותי מתחנת הרכבת בעתלית כדי להיפגש לראיון. מה שהוא לא מספר לי באותה השיחה זה שהוא גם הולך, צולל, מטייל, עובד וחי חיי משפחה נורמטיביים בוילה מקסימה, לא רחוקה מהים, ובכלל, שהוא מעולם לא ראה את עצמו כאדם נכה. מעבר להיותו נס רפואי, הוכמן הוא גם מקרה קיצוני של אדם שהצליח להשתקם ממצב שבו כל קרוביו חשבו, בזמנו, שאין שום סיכוי להתפתח ממנו. משרד החוץ והביטחון לקחו אותו לסיורי הסברה בחו"ל ובמדיה עקבו אחריו שוב ושוב כדי להבין מה גורם לבן אדם כזה, חודשים ספורים אחרי הפיגוע שהרג את כל משפחתו ולקח ממנו את רגליו, לשכב במיטתו בבית החולים ולשכנע את כולם שהוא יהיה בסדר, יותר מבסדר.

מתכוון להמשיך לחיות

אשתו של הוכמן, רבקה, היתה אז רק בת 28. הבנים, אילן ורועי, היו בני שלוש ושש וחצי. הם נהרגו כשהמחבל בו נלחם השליך לעברם רימון. 'אוטובוס הדמים', כונה אז אחד הפיגועים הקשים והאכזריים ביותר שנראו כאן ושגבה את חייהם של 35 נשים, גברים וילדים. הוכמן עוד היה בהכרה מלאה כשלקחו אותו לבית החולים. הוא כבר ידע מה קרה למשפחתו, וידע שאיבד בנוסף לכל, גם את שתי רגליו. בכל הראיונות הרבים שסיקרו את שיקומו הוא הכריז, מהיום הראשון, שהוא מתכוון להמשיך לחיות. "לא יקח הרבה זמן, עד שאלך ואפילו ארוץ", הבטיח כשעוד שכב בבית החולים לאחר שהרופאים נאלצו לכרות את רגליו.

"אני לא ממש מתראיין יותר", הוא אומר. "אני לא מתחבא. כשקורה משהו – כשיש מקרה של חייל שנקטעו לו הרגליים, מצלצלים אלי ישר מבית החולים. לא רק נכי צה"ל, כל פצוע שפונה אלי. הייתי בבאר שבע, בקריית שמונה, בצפת. אני תמיד מגיע. במלחמת לבנון נפצע בחור מהשריון, שנקטעו לו שתי הרגליים. הייתי בחו"ל וצלצלו אלי מהשגרירות וביקשו שאגיע. ההורים שלו חיכו לי בבית החולים, חשבו שיראו קטוע שתי רגליים מגיע. לא ידעו שאני הולך. לא שמתי לב ועקפתי אותם, נכנסתי אליו לחדר. כשרואים מישהו כמוני ככה, זה משנה את כל התפיסה. אני יושב עם הפצוע, רואה את הבן אדם, מראה את עצמי. מספר על החיים, איך אפשר להשתקם, ועונה על השאלות שלהם, ועל השאלות האישיות יותר שלא מדברים עליהן בדרך כלל. כשבא אחד כמוני לשבת מול פצוע שכל עולמו חרב ופתאום הוא רואה שהבן אדם מחייך, הולך, שהוא הסתדר מכל הבחינות – זה עושה משהו".

"ראיתי איך הם נהרגים" (צילום רפרודוקציה: אבישג שאר-ישוב)

"הבנתי שמיציתי את האלמנוּת"

הוכמן מחייך כל הזמן. בעיניים כחולות והליכה זקופה על שתי פרוטזות, בתוספת ביטחון עצמי גבוה, הוא הצליח תוך פחות משנה לאחר האירוע לחזור לעבוד באגד כמנהל מחלקת התרבות והספורט. על תפקודו באוטובוס הוא קיבל את עיטור העוז ממפכ"ל המשטרה. 12 שנה אחר כך התבקש על ידי ארגון נכי צה"ל לנהל את בית הלוחם בחיפה, ובין לבין הפך ליו"ר הפועל חיפה, חבר בהנהלת בית החולים כרמל ועוד. לפרנסתו הקים תחנת דלק בכניסה לעירו, עתלית.

"החיים חזקים מהכל", הוא שב ואומר את מה שטען גם אז. כמי שהיה כדורגלן מצטיין, אחד הדברים הראשונים שאמר בבית החולים לאביו בימים שאחרי הפיגוע היה, "כן, אני יודע, אבא, גמרנו עם הכדורגל". אבל זו היתה רק יריית הפתיחה לדברים שבאו במקום. חברים משייטת 13 חטפו אותו מהשיקום בתל השומר ולקחו אותו לקורס צלילה. תוך כמה שנים הוא צבר רזומה של 100 צלילות ואף נבנו לו פרוטזות מיוחדות עם סנפירים. "אהבתי את זה. באתי בסירה, הורידו לי את הפרוטזות. הייתי קופץ למים כמו דג. הרבה נכים כבר מצליחים לעבור כל דבר". יחד עם זאת, הוא מעולם לא השתתף בתחרויות ספורט לנכים. "לא ראיתי את עצמי כנכה. ראיתי את עצמי שוחה רגיל, לא כאילו יש איזו בעיה".

היה משהו שחששת ממנו? שלא תצליח 'לחזור' לחיים?

"לא לרגע. הייתי חייב להמשיך לחיות והייתי מבוקש. מי לא רצתה אותי (מחייך). הייתי בחור יפה, אף פעם לא שידרתי מסכנות. שידרתי חיים רגילים, שאפשר גם עם שתי פרוטזות ואנשים אהבו להיות סביבי. יוכי הכירה אותי ונוצרה אהבה והיה רומן והחלטנו להתחתן. הבנתי שמיציתי את האלמנוּת ואת הרווקות שלי. ידעתי שאגיע לזה".

בתוך אידיאולוגיית העצמאות שלו החליט, כמה שנים לאחר האירוע, לעזוב את קיבוץ נווה ים בו נולד ושאביו היה בין מקימיו. "החלטתי שאני לא רוצה להיות נטל. לא רציתי לעשות את זה לקיבוץ. אני לא ראיתי אז איך הקיבוץ יכול להתמודד עם הבעיה הזו. אני עדיין קרוב לקיבוץ, שם קבורים אשתי ושני ילדי. מרגיש כאילו הלכתי קצת ויום אחד אחזור".

הבית הנוכחי שלו, וילה עם מדשאה מטופחת בשכונה שקטה, הפך למעוז חייו החדשים. את אשתו החדשה, יוכי, הכיר כשהיתה המזכירה הראשית של אגד. החתונה התקיימה בבית. הוא בחליפה על כיסא גלגלים, היא בשמלת כלה. ארבע שנים אחר כך נולדה אוריה, שכבר משרתת היום בחיל הים, כמו הסבא, אביו של הוכמן.

"הילדים לא היו בפאניקה" (צילום רפרודוקציה: אבישג שאר-ישוב)

נסיעה שאי אפשר לשכוח

יוסי עצמו התגייס דווקא לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים הוא השתתף בצליחת התעלה וחטף כדור בידו ובעורפו, אבל כל זה היה כלום לעומת האסון שהגיע חמש שנים לאחר המלחמה, במהלך טיול תמים של חוג המטיילים של חברי אגד. בבוקר יצאה חבורת משפחות החברים מהקיבוץ לכיוון מערת הנטיפים בבית שמש, לטיול. בדרך חזרה, ממש לפני הקיבוץ, תקפה את האוטובוס שלהם חוליית מחבלים. 12 המחבלים הגיעו בסירות גומי מהים לאחר שהתחבטו במשך יומיים בין הגלים ופספסו את נקודת היעד שלהם – חופי תל אביב.

הם מצאו את עצמם בבריכות הדגים של מעגן מיכאל. הראשונה שנרצחה על ידם היתה צלמת טבע צעירה שנקראה בדרכם, גייל רובין. משם המשיכו ברגל לכיוון כביש החוף. צרור יריות ששחררו לכיוון האוטובוס שעבר שם פגע בנהג, שעצר מבלי להבין שמדובר באירוע חבלני. "לא הבנתי מה היו היריות האלה. חשבתי שמישהו מהחוף ירה צרור בטעות. ילדה אחת מקדימה נפצעה. ירדנו לפנות את הפצועים ופתאום המחבלים מגיעים. לא הבנו מה זה. אף אחד לא חשב על מחבלים. הם ירו, הרגו מישהו והעלו אותנו על האוטובוס. נסיעה שאי אפשר לשכוח אותה. התנהגות חייתית. פעם חשבתי שהם שטופי מוח, שנתנו להם סמים. אבל זה לא. הם היו פשוט חדורי שנאה".

הגברים נקשרו מאחורי גבם אך הוכמן הצליח להתל במחבלים שהוא קשור כשלמעשה ידיו עוד היו משוחררות. אוטובוס שנסע מתל אביב נעצר גם הוא ונוסעיו צורפו לאוטובוס הראשון, ששעט במהירות לכיוון תל אביב. "בזמן הנסיעה עוד האמנתי שנגיע ושיהיה משא ומתן. לא ראיתי את הסוף. אחרי שעה כמעט, כוחות הביטחון התחילו להבין את משמעות העניין והתקבלה ההוראה לעצור את האוטובוס בכל מחיר.

"בצומת הקאנטרי קלאב, גלילות של היום, האוטובוס נעצר. "אחד מנוסעי האוטובוס ידע ערבית והתבקש לצאת עם דף נייר ולהעביר משא ומתן עם כוחות הביטחון. אחרי שהוא יצא ירו בו. ואז הבנו שמפה צריך לעשות את הכל. אני וחבר שלי, שמיר, בלי לתאם, קפצנו על המחבלים. חטפתי לאחד מהם את הקלצ'ניקוב. הייתי אז עוד בשירות מילואים בצנחנים, קלצ'ניקוב זה היה כמו לקחת מזלג או סכין. הרבה מהחברים באגד היו אנשים שהכירו אחד את השני גם מהצבא, מהמילואים.

"אמנון דרורי מסיירת מטכ"ל, שירו בו עוד במעגן מיכאל והאנשים מהימ"מ, אסף חפץ ואדם שמואל, גם איתם שירתתי. כל הדרך לתל אביב חשבתי מה יהיה כשאצטרך לפעול. שאלתי את רבקה שוב ושוב מה נשמע. הילדים לא היו בפאניקה... הם היו בסדר. האוטובוס נעצר ובהבזק של שניה ראיתי מחבל, חטפתי לו את הקלצ'ניקוב ויריתי לו בראש. שמיר הרג מחבל אחר באקדח.

"כשניסיתי לירות במחבל נוסף נתקעה לי המחסנית, ותיק-תק החלפתי ויריתי בו. אבל הוא הספיק לפתוח את הנצרה של הרימון שהיה לו ביד וככה קרה הפיצוץ. ראיתי איך הם נהרגים, אשתי וילדיי. תוך שניה הרגליים שלי היו מרוסקות לגמרי, לא יכולתי ללכת. התקדמתי עם הידיים על המשענות של הכיסאות. כוחות הביטחון שלנו לא הפסיקו לירות. יצאתי החוצה מהאוטובוס, קשרתי את השוקיים שלי עם החגורה והסוודר, ומטר וחצי ממני אני רואה את הבת של דרורי, בת ארבע-חמש, מסתובבת במקום. תפסתי אותה, השכבתי אותה על החול, לא יודע איך. שניה לפני זה זרקו עלינו רימון. שכבתי מעליה והרימון התפוצץ".

לעשות חשבון - לחיות עם זה או לא

הוכמן פּוּנה במצב אנוש לאיכילוב. "באותו הלילה קטעו את הרגל הימנית. את הרגל השמאלית השאירו כי החליטו שאני לא אחזיק מעמד מבחינה נפשית אם יקחו את שתיהן, אבל בסוף היה צריך להוריד גם אותה. במשך שלושה שבועות הייתי עם 42 מעלות חום. לאזכרה ב-30 לקחו אותי באמבולנס לבית הקברות בנווה ים. פעם הראשונה שיצאתי מבית החולים".

הבנת מה קרה?

"הבנתי מצוין. לא היתה ברירה. עכשיו נשאר לעשות חשבון, אם אתה חי עם זה או לא חי עם זה. אם אתה לא חי, אתה לא תשתקם. בהתחלה היה לי כעס, ומהר מאוד הגעתי למסקנה שעם כעס לא מתקדמים. צריך לשים קו ולהחליט מה אתה עושה בחיים. לזכור את בני המשפחה שלך, ולחיות בשבילם, ובשבילי, ולהמשיך. אתה איבדתי אישה ושני ילדים, אתה לא חושב שמחר תתחתן. אבל בשבילם, אתה חייב לקום ולחיות... ולחייך".

מאיפה אתה אוסף את כל הכוח הזה?

"חייב להיות. מה, אם נרים ידיים, מה יהיה? עברתי הכל. אין בן אדם שיכול לעבור יותר ממה שעברתי. אחרי 33 שנה השתקמתי, התחתנתי, הקמתי משפחה, לא הייתי נטל על החברה הישראלית. את מה שקרה אני לא שוכח בחיים. אני חי את זה, אין מה לעשות, אתה לא יכול להתנתק מזה. אני יודע שעשיתי הכל בשביל משפחתי עד הסוף. אבל ככה נולדתי, אופטימי. כשאת שואלת אותי במה אני מאמין, אני מאמין בהמשכיות. לחזור אחורה לא נוכל. נכון? אז צריך להמשיך".