הדפסה
לכתבה באתר
אני כבר לא אוהבת אמנות. אין לי כוח לסרטוני ג'אנק מייל וידאו-ארטיים למיניהם, לאדיטוריאלס יומרניים במגזין i-d או למיצגי אמנות פלסטית באדיבות שנה ד' בבצלאל. כשאני נוסעת לחו"ל, הגלריה היחידה שמעניינת אותי היא גאלרי לאפייט. אני משתדלת להימנע מאירועי אופנה המדיפים ניחוח של עוד שיתוף פעולה אמנותי מאולץ. אני אוהבת רק בגדים ואני אוהבת אותם על הקולב, תודה רבה לכם.
לקח לי זמן להודות שאני משתעממת מעצמים שכל משמעותם מתחבאת בסאבטקסט. הזדקנתי, וכבר אין בי את הנואשות הטינאייג'רית שחייבת להעריך אמנות כדי להוכיח כל הזמן לכולם שאני אדם עמוק ורב רבדים. לא מעניין אותי אם תקראו לזה אמנות – אם זה לא מגיע בשלושה צבעים וניתן לרכישה מחוץ לכותלי המכירה הפומבית, מבחינתי זה לא אייטם. כנראה שאני לא היחידה שמעדיפה שלא יטרחנו לה את הילולת השופינג עם רעיונות ארטיסטיים. ובכל זאת, כל פעם מחדש אני מופתעת לגלות איך אנשים שאני מעריכה לא מבינים כי אופנה היא אמנות העומדת בפני עצמה. או בעצם, שאופנה היא לא אמנות כלל.
שלשום נפתחה בטקס מגה-גלאמי התערוכה הכול כך מצופה לזכרו של אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופולין בניו יורק. כבר כמה שבועות שבית האופנה של המעצב האובדני ז"ל מטפס את דרכו מהאיסט אנד הבריטי המפורעש לקונצנזוס הבינלאומי. זה התחיל עם שמלת הכלה האובר-מיוחצנת של ליידי קתרין מידלטון, ועתה מספקת התערוכה במטרופוליטן את חותמת ההכשר שבית מקווין בדרכו להפוך לשאנל החדש. אני משערת שהבחור שנולד בסלאמס של לונדון, אהב לשמור על בדלנותו הקונספטואלית וסינן מיני גידופים מתחת לשפמו המטונף, היה נחרד לגלות את הנגישות הנוכחית של המותג הקרוי על שמו. אבל האירוע במוזיאון בטח היה גורם לו להקיא מאושר. כי מעבר להיותו מעצב חד פעמי, מקווין היה חתיכת טיפוס אמנותי פלצן, שלדבריו – נאלץ להשלים עם העובדה שאת אמנותו הוא נדון לתרגם לבדים.
התערוכה השנתית במטרופוליטן, שנערכת בחסות הווג האמריקאי, נחשבת לטקס האוסקר של החוף המזרחי ומטרתה להיות נוצצת ככל האפשר ולגייס כספים עבור המוזיאון. על פי כתבה שפורסמה לפני כשבועיים בבלוג האופנה של הניו יורק מגזין, תערוכות האופנה הן אחת הדרכים הבטוחות שגילו המוזיאונים כדי לגייס כספים להמשך הפעילות השנתית שלהם. ובעוד המוזיאונים מאמצים את התופעה כאמצעי להגדלת הכנסות, קולם של הסנובים הארטיסטים לא מאחר להתרעם. מתברר שמרבית חברי האריסטוקרטיה האמנותית חושבים שתערוכות האופנה האלו הן טראש פרובינציאלי ופופוליסטי שנועד למשוך את ההמונים, ובעיקר את אצולת הקבלנים ההוליוודית – שכידוע, חולה על שטיחים אדומים ועל תיקים של בלנסיאגה בתוך תיבות זכוכית. דווקא מבקר האמנות דיוויד היקי צוטט כאומר "התפקיד של מוזיאון הוא להתעלם מאמנות רעה. מבחינתי עדיף שתהיה תערוכה טובה של בלנסיאגה במוזיאון ולא איזו תערוכה של אמן היפי מקולורדו. המעצבים הטובים הן אמנים לכל דבר".
אני לא חושבת שאופנה היא אמנות רעה. אני בכלל לא חושבת שהיא אמנות. אם היה ניתן למגר את כל האספקט הפלצני הזה מהתעשייה הייתי המרוצה באדם. מבחינתי עולם האופנה מורכב מעסיסיות, זיעה, מציאות, רחוב – כל הדברים האלו שמנוגדים כל כך לעולם האמנות האליטיסטי והמכובס של המוזיאונים. בדלנית ככל שתהיה – אני עדיין רואה את תעשיית האופנה כעסק של חייטים מאצ'ואיסטים וקשיי יום, שבאותה קלות יכלו למכור עגבניות ולא שמלות באדום שרי.
מקומה של האופנה אינו במוזיאונים, הוא ברחוב. זה מה שהפריע לי ליהנות גם מתצוגת האופנה של יוסף, שנערכה בשבוע שעבר. הבגדים נעטפו בכל כך הרבה אלמנטים מיותרים מעולם האמנות והמחול המודרני, כאילו סתם בגדים כבר לא יכולים להיות מרשימים בפני עצמם. תצוגת אופנה מושלמת, מבחינתי, היא עדר דוגמניות כבדות ירכיים הצועדות כאלבטרוסיות מופרעות ואטומות מבט אל עבר נקודה בלתי ברורה באופק. ויקטוריה סיקרט'ס שיק. אני חושבת שכל מה שצריך זה בגד מהמם, קולב אנושי מחוטב ואיזה פסקולון סמלי ברקע.
אז למה חשוב כל כך לבעלי המלאכה המופלאים הללו, לאופנאים, להיחשב לאמנים? אני לא חושבת שלסנדלרים היה חשוב שיכירו בהם כאמנים, ואף אחד לא חשב שהתפקיד של החייט או של הסנדלר הוא מיותר ותפל. אני לא חושבת שהעיסוק שלנו באופנה הוא תפל, אני גם לא חושבת שאופנה צריכה להתעלק על טייטלים ארטיסטיים כדי להפוך ללגיטימית. אנחנו בסדר, גם אם אנחנו לא עוסקים באמנות אלא פשוט מייצרים יופי ותענוגות רהבתניים להמונים. ובכלל, אם הייתי דפני גינס או קייט מוס – החברות הטובות של מקווין – הייתי מעדיפה להנציח את זכרו על שווארמה כבש באיזו סטקייה בשורדיץ'. הרי הוא היה כזה שמנמן, המקווין הזה.
