ארז אלה חושף: בלי חיפויים, בלי תירוצים

"מה קרה לתכנון הפנים בישראל?" תוהה האדריכל ארז אלה, "הכל הפך להיות אדריכלות של חיפויים; מחפים את הכל - לוקחים קיר ומחפים אותו בעץ. נהייתה פה איזו אמריקניזציה כזו, שבאה לידי ביטוי בעיקר בתכנון הפנים".

תגובתו למגמה הזו נראית היטב בביתו החדש ברחוב ברודצקי ברמת אביב, שבו נמנע מלשלב כל מה שנראה בעיניו כקישוט מיותר. זו דרכו לשוב לרעיונות שהיו מקובלים באדריכלות הישראלית בשנות החמישים והשישים, ולקדם אותם אל המאה ה-21.

את קורות הבטון, למשל, הותיר חשופות. את הקירות צבע לבן. פלטת הצבעים בתוך הבית מורכבת מאפור, לבן וצבעוניות שמגיעה מציוריה של חמותו, דינה גורן. "למעשה, שרון, אשתי, היא שתיכננה את הדירה", אומר אלה. "היום כל אחד לוקח מישהו שיעצב לו את הבית, וכך יש לך הרבה מאוד מעצבים. וכדי שיגידו שאתה מעצב אתה צריך לבחור חומרים ולחפות כמה שיותר. מה שניסינו לעשות פה זה להראות שלא צריך לחפות, רצינו לחזור למקור, ללא חיפוי: קיר הוא קיר ומעקה הוא מברזל, ואם יש קונסטרוקציה היא לא מוסתרת מאחורי טיח או גבס. זה משהו שאני מאמין בו, ובבית שלי אני יכול להרשות לעצמי לעשות את זה".

אלה מתייחס להיבט האקולוגי במלוא הרצינות: "אנחנו נמצאים היום במהפכה שבאה לידי ביטוי בכמה רמות: פוליטית, דיגיטאלית, חברתית ואקולוגית". בזו האחרונה, לדעתו, תפקיד האדריכל הוא להוביל. משום כך, למשל, בחר שלא להרוס את המבנה המקורי של ביתו, שהוקם בשנות החמישים, אלא לשפץ אותו ולהתאים אותו לרצונותיו, לרעיונותיו ולאמצעים הכלכליים שעמדו לרשותו עם שובו משהות ארוכה בהולנד ובארצות הברית.

חייב לחיות בעיר

אלה הפך לכוכב עולה בשמי האדריכלות העולמית כשהצטרף למשרד האדריכלים של רם קולהאס בהולנד, מיד עם תום לימודיו. לאחר מכן הפך לשותף במשרד הניו יורקי REX, שם היה מעורב בכמה מהפרויקטים המסקרנים בעולם. תיאטרון WYLY בדאלאס, אותו תכנן באמצע העשור הקודם, דורג לאחרונה על ידי אתר האדריכלות הנחשב ''ארכיטיזר'' כאחד מעשרת התיאטראות המקוריים של השנים האחרונות. ב-2008 הוא שב לישראל, ויחד עם אשתו, אדריכלית גם היא, הקים את משרד "HQ אדריכלים", המעסיק 16 עובדים.

מדוע בחרת לגור ברמת אביב?

"גדלתי בירושלים ואני חייב עיר סביבי, אבל היום תל אביב היא העיר הכי מעניינת בישראל. הבחירה בשכונה הזו נבעה מכך שיש לי שני ילדים קטנים. מצד אחד, זו סביבה עירונית צפופה, במרחק נסיעה על אופניים לעבודה. מצד שני, הילדים יכולים לצאת החוצה בלי חשש מהתנועה. זה גם מה שיכולנו להרשות לעצמנו מבחינה כלכלית".

איך תיכנת את פנים הדירה? 

"הבית עצמו קטן באופן יחסי לדירות, ורצינו למקסם את השימוש בו. הרעיון הבסיסי הוא שמצד אחד יהיו חללים עם פעילות מקסימלית ומצד שני חללים שקטים עם פעילות אפס, ולכן אין מסדרונות. הסלון ואזור האכילה הם אחד, אין עמודים או קירות, והחלל מתחבר לחלל הכניסה ולמטבח. בכל מקום יש פעילות שמייצרת עניין. רוב החיים בבית מתרחשים בקומה התחתונה, שם נמצאים הסלון, המטבח ופינת האוכל, שפונים כולם לחצר. שם גם נמצאים חדר הילדים, חדר רחצה וחדר שירות. בקומה העליונה נמצאים חדר השינה של ההורים וחלל עבודה שמשקיף על המפלס התחתון והחצר".

מה המקום האהוב עליך בבית?

"פינת האוכל. בסך הכל יש פה שולחן, אבל הכל קורה סביבו: הילדים משחקים ועושים שיעורי בית, אוכלים פה, מדברים, הוא קרוב למטבח, לסלון, לחצר ולמדרגות אל הקומה העליונה. זה המקום הכי חשוב בבית ולכן מקבל את הכבוד הראוי לו, גדול ורחב". 

"ההיבט הכלכלי השפיע על עיצוב הבית", מוסיף אלה. "קיבלנו בית ישן ורצינו לשפץ אותו בצורה הכי פשוטה שאפשר. למשל, המעקה של המדרגות: זה פרט שמורכב מעבודת מסגרות פשוטה ביותר, בשילוב שני כבלים של פלדה שמתחנו לבד ועליהם רשת שמונעת מהילדים ליפול ולשבור את הראש. אני באמת חושב שכשנתקלים בבעיה צריך לחשוב איך ניתן לפתור אותה, ולא למצוא פתרון ממקום אחר. המדרגות עצמן, כמו עוד חלקים בבית, עשויות בטון חשוף לגמרי, שהברקנו אחרי היציקה. גם במטבח, במקום משטח השיש המסורתי, יצקנו משטח בטון. בהתחלה חשבנו שתהיה איתו בעיה, אבל עם הזמן הוא מקבל את הכתמים ואנחנו חיים עם זה".

דבר בולט נוסף הוא הגינה, שאותה רואים מיד עם הכניסה לבית, למרות שהיא מצידו האחר. "רצינו לפתוח את כל הבית כלפי הגינה, ולכן הוויטרינה שפונה לגינה היא הפרט שהשקענו בו הכי הרבה מחשבה וכסף".

הוויטרינה בסלון. הפרט שהשקיעו בו הכי הרבה (צילום: ניקיטה פבלוב )

אתה מדבר הרבה על תכנון אקולוגי. איפה זה בא לידי ביטוי בבית הזה? 

"מבחינתי - אולי מפני שהתחנכתי מקצועית בהולנד - אקולוגיה היא חלק מהאדריכלות בדיוק כמו קונסטרוקציה, תנועה ותשתיות אחרות. יש לנו חברה שמקדמת פרויקטים סביבתיים ברשויות, אבל גם בבית הזה האקולוגיה נמצאת בכל דבר: לקחנו בית ישן ושיפצנו אותו בהתאם לצרכים ולזמנים שלנו; בתכנון הפנים התייחסנו גם לעובדה שהדירה פונה לדרום ולצפון - כיוונים שבאופן טבעי מאפשרים לבית לשמר אנרגיה. זה היה נתון אבל התכנון הפנימי מתייחס לנתון הזה כעת, מה שלא היה קודם. לכן גם תלינו את וילון הרשת הגדול לאורך הוויטרינה - יש לו השפעה גדולה על הטמפרטורה, כמעט בכל חלקי הבית. בחצר יש לנו גינת ירק, שם אשתי מגדלת כרוב, צמחי תבלין ועצי פרי, ויש גם קומפוסט בפינת החצר".

מהי דירת המגורים האידיאלית בעיניך?

"מבחינה פוליטית זו שאלה לא נכונה, כי דירת מגורים אידיאלית חייבת לענות על השאלה 'למי היא אידיאלית'. לכל אדם יש את הצרכים והרצונות שלו. אבל באופן כללי הדירה האידיאלית היא דירה צפופה, שנותנת מענה בסיסי של מקלט, הגנה מפני גשם, חום וקור, ויש לה אוויר טוב. אבל הכי חשוב שזו דירה שהכי פחות פוגעת בסובבים אותה, שהיא עובדת פנימה וגם החוצה".

מהי הדירה הטובה ביותר שביקרת בה?

"מה שעולה לי עכשיו היא דירה שראיתי ברוטרדם, באירוע דומה ל'בתים מבפנים', שבו אפשר לבקר בכל מיני בתים ברחבי העיר. יש שם בלוקים גדולים, כשלכל יחידה יש שתי חזיתות. זה סוג של דיור סוציאלי שמאפשר לכל דירה לעבוד מצוין. היא מתוכננת טוב מבחינת אור, אוויר, חלוקת החללים הפנימיים, והיא מספיק גדולה אבל לא יותר מדי גדולה. גם בישראל קיימים שרידים מאותה תקופה, ואפילו ברמת אביב יש בלוקים של שלוש קומות, כשלכל דירה יש שני כיווני אוויר והיא מאוד מוארת, פונה לכיוונים הנכונים, לא חמה מדי ולא קרה מדי".

אתה מתכנן מבנים משותפים ובעצמך גר בעצם בבית פרטי. איך אתה מיישב בין הדברים?

"אני לא חושב שזו יחידה עצמאית. מאחורי הקיר מימין יש בית ומאחורי הקיר משמאל יש בית אחר. אנחנו מוקפים בשכנים, וכך גם המבנים שאני מתכנן, המכונים בתים משותפים. פעם ניסו ליצור חללים משותפים ממש, אבל היום אני חושב שזה לא נכון יותר - לא בתרבות הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה. גם בבתים המשותפים אנחנו מנסים לבטל את החלל המשותף. כשאני פותח חלון אז אני רוצה לראות כמה שפחות את השכנים שלי. בפרברים השטח הפרטי הוא לא ממש פרטי וגם השטח הציבורי הוא לא ממש ציבורי כי אין שם מספיק אנשים שישתמשו בו, וזה מפני שהצפיפות שם נמוכה. בית כזה הוא תגובה לתכנון הפרברי".

איך תיראה בעיניך דירת המגורים הישראלית בשנת 2030?

"מה שעומד בבסיסה לא ישתנה - הדרישות הבסיסיות, של מקלט ומחסה, ימשיכו להיות רלוונטיות. אבל אם בעבר מה שאיים עלינו היו בעיקר שמש וקור, היום אלה חומרים כימיים. הייתי רוצה שהדברים האלה ייעלמו, לא רק במובן הפוליטי, אלא גם בשאלה של איך גרים עם ממ"ד, למשל. הייתי רוצה שהדירות ייבנו יותר חכם מבחינה סביבתית, ואני מאמין שזה גם מה שיקרה.

"אם מתייחסים לדירה הישראלית, אז מה שקרה כאן בשלושים השנים האחרונות הוא שמדיור ציבורי עברו ל'בנה ביתך'. כשהקרקע נגמרה והבינו שצריך לצופף התרחש תהליך מוזר: הצורך בציפוף חייב את המתכננים לחזור למודל של מבני מגורים הצפופים, אבל מצד שני רצו להמשיך ולשמור על הרעיון של הבית הקטן. אז לקחו את הבתים הקטנים וכאילו הזריקו להם סטרואידים. ככה הגיעו לבתים בני שש קומות עם גג רעפים, מוקפים בגינה מאוד לא שימושית. קנה המידה של הבתים ושל הדירות השתנה, ואני משער שהתהליך יימשך בכך שהבתים יהפכו להיות יותר עירוניים".

לכתבה הראשונה בסדרה "איך הוא גר - המרחב הפרטי של אדריכלי הצמרת": איך עבר אברהם יסקי למגדל האופרה ולמה הוא מתחרט שצבע אותו בוורוד?