זה אמור היה להיות שדה התעופה הגדול ביותר בעולם, עם מסעדה שתכיל 3,000 סועדים ומסוף נוסעים שישרת שישה מיליון נוסעים בשנה. זה היה החזון של אדולף היטלר והאדריכל שלו, אלברט שפר, כשתיכננו את נמל התעופה של "גרמאניה", הבירה העתידית של הרייך השלישי.

 

ב-1935 החלו העבודות וב-1937 כבר עמד המבנה על תילו: Flughafen Berlin-Tempelhof, שדה התעופה טמפלהוף, שניצב בלב שכונת שונברג-טמפלהוף שבדרום מרכז ברלין, היה שער הכניסה לעיר הבירה של האימפריה הנאצית. בעבר נכלל הבניין ברשימת 20 הבניינים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ, וגם היום הוא נחשב לאחד משלושת המבנים העצמאיים הגדולים בעולם. הדיוטי-פרי, אגב, היה הקטן בעולם.

 

זאגביל הזריז

 

בימי הביניים שימש השדה רחב הידיים, אז בבעלות מסדר הטמפלרים (ומכאן שמו), ככר מרעה. מאוחר יותר הפך למגרש מסדרים של הצבא הפרוסי ובתחילת המאה ה-20 שימש השטח בן כ-2,820 הדונמים כריאה ירוקה לתושבי העיר המתועשת. אבל טמפלהוף נקשר בהיסטוריה של התעופה עוד הרבה לפני היטלר: באוגוסט 1909 התעופפו מעליו חלוצי הטייס ארמנד זיפפל ואורוויל רייט, ובאוקטובר 1923 הכריז עליו משרד התחבורה הגרמני כשדה תעופה רשמי.

 

באותן שנים שימש השטח, על שני הטרמינלים הקטנים שלו ומסלול ההמראה המאולתר, לטיסות של צפלינים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנות ה-20 העליזות של רפובליקת ויימאר, שלוו בפריחה כלכלית וקידמה טכנולוגית, נעשתה בטמפלהוף עוד היסטוריה, מקומית יותר: ב-1926 המריאה משם הטיסה הראשונה לציריך של לופטהאנזה, חברת התעופה הלאומית הגרמנית (שם גם שכן מטה הראשי), הטרמינל הראשון נבנה רק שנה אחר כך.

 

האדריכל שנבחר לביצוע הפרויקט המונומנטלי של שפר והיטלר היה ארנסט זאגביל. הוא תיכנן את בניין המיניסטריון האווירי בברלין, שעל גגו ניתן היה להנחית מטוס (הבניין, שלא נפגע במלחמת העולם השנייה, משמש כיום כמשכן למשרד האוצר). זאגביל הזריז השלים את הטרמינל החדש בתוך שנתיים בלבד, ועל אף שהבנייה נמשכה עד 1941, בשנים 1938-1939 הפך טמפלהוף לאחד מנמלי התעופה הפעילים בעולם, ושירת 92 טיסות מקומיות ובינלאומיות מדי יום.

 

האירוניה

 

שדה התעופה, שבו היו רק שני מסלולי המראה מאספלט באורך של כשני קילומטרים, כלל טרמינל מרשים ורחב ידיים המשתרע על פני 1.2 קילומטרים. החזית הפונה לצד צפון, הבנויה מלוחות אבן-גיר ובה קבועים חלונות ארוכים וצרים, הסתירה מאחוריה מתחם בן 285,000 מ"ר, שאיכלס 49 בניינים, שבעה האנגרים ו-9,000 משרדים. הבניין, שצורתו חצי עיגול - ולכן זכה בפי הברלינאים לכינוי "הקולב" - הוכתר על ידי האדריכל הבריטי נורמן פוסטר כ"אמא של שדות התעופה".

  

ב-1945, כאשר פלש צבאו של יוסף סטלין לברלין, הקיץ הקץ על החלום האווירי של אדולף היטלר. למרבה האירוניה, בנייתו של שדה התעופה הנאצי לא נשלמה מעולם, אבל היו אלה דווקא האמריקנים, שהמקום עבר לרשותם בקיץ 1945 במסגרת הסכמי יאלטה, שהוסיפו לו נדבכים: בין השנים 1959-1962 נבנה מסוף המראות, נוספו שני מסלולי המראה, הוקמה מסעדה ואפילו אולם כדורת ואולם כדורסל, ששימשו את החיילים האמריקניים שהוצבו בבסיס טמפלהוף עד 1993. "אולם התהילה" אדיר הממדים, שהנאצים תיכננו לבנות בו בניין בן חמש קומות, לא הושלם מעולם.

 

ימי הזוהר של טמפלהוף, שבהם פסעו במסדרונותיו כוכבים כמו מרלן דיטריך, בילי וויילדר, גרי קופר, קירק דאגלס, מרלין מונרו, רומי שניידר ואפילו הביטלס, היו בשנות השישים. אך כבר בשלהי אותו עשור הוא החל לאבד את הבכורה לטובת שדה התעופה החדיש טגל, שהוקם בצפון-מערב העיר. ב-1975, עם פתיחתו של טרמינל חדש בטגל, הואצה ההתדרדרות: תנועת הנוסעים פחתה, מטוסים מודרניים שנזקקו למסלולי המראה ארוכים - הפסיקו להגיע, וב-1994 העבירה לופטהאנזה את משרדיה הראשיים לנמל המודרני.

 

סמל לחירות

 

זה לקח עוד כמה שנים, אבל ב-2008, כאשר רק כחצי מיליון נוסעים (מתוך 13 מיליון שביקרו בברלין) נחתו בטמפלהוף, קידם ראש עיריית ברלין, קלאוס ווברייט, את ההחלטה לסגור את שדה התעופה. הסיבות לסגירה היו הגיוניות למדי: קירבתו למרכז העיר והעובדה שהוא מוקף בבתי מגורים גרמה לרעש וזיהום אוויר בלתי נסבלים, עלויות האחזקה שלו היו גבוהות מתמיד והעיכובים בהקמת שדה התעופה המחודש בשונפלד עלו במאות אלפי משרות.

 

למרות זאת, לא מדובר היה בהחלטה פשוטה והתהליך ארך זמן רב, ולווה במחאות ציבוריות והתנגדות משפטית עיקשת. בין המצדדים בהותרת טמפלהוף על כנו היתה גם הקנצלרית, אנגלה מרקל, שאמנם נולדה וגדלה במזרח גרמניה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אבל היטיבה להבין את הסנטימנט הגרמני למקום. "לא היינו שורדים בלי שדה התעופה הזה. אנחנו חבים לו את חיינו", אמר אחד התושבים בראיון לעיתון "טיימס". "בשביל אזרחי מערב ברלין, טמפלהוף הוא לא סתם עוד נמל תעופה – הוא סמל לחירות".

 

ואכן, בתום מלחמת העולם השנייה התנהל בטמפלהוף אחד ממבצעי ההצלה המרשימים בהיסטוריה: טייסי חילות האוויר האמריקני והבריטי השתמשו במקום כמנחת למטוסי תובלה – "מפציצי הממתקים", כפי שכונו בפי הברלינאים הנצורים – שסיפקו מזון, פחם ומוצרים ל-2.5 מיליון תושבי העיר במשך 11 חודשים. 

 

מנגל על המסלול

 

85 שנים בדיוק אחרי הכרזתו כשדה תעופה, נסגר טמפלהוף באופן סופי. מאז הקיץ שעבר משמש האתר ההיסטורי פארק פתוח, המשרת מאות אלפי ברלינאים תאבי פעילות ומרחבים. בשנתיים האחרונות התקיימו במקום, שגודלו פי שלושה מההייד פארק בלונדון, מבחר אירועים: יריד אופנה, מרתון, פסטיבל מוזיקה ועוד.

 

בימים כתיקונם אפשר לראות בו ברלינאים שמעיפים עפיפונים על מסלול ההמראה, ממנגלים ליד שלטי ההכוונה של המטוסים, משתזפים ליד מטוס נטוש שמחלונותיו פורצים ענפים, ונהנים מהמדשאות והחורשות המאכלסות ציפורים, חרקים וצמחים, חלקם בסכנת הכחדה. בין לבין אפשר למצוא גם שלטים מטעם עיריית ברלין המאותגרת-כלכלית, בהם מובטח כי עד 2017 יהפוך המקום לגן מושקע, בעלות של 60 מיליון אירו.

 

על פי שמועות שפורסמו בעבר, קונצרן הקוסמטיקה אסתי לאודר התעניין ברכישת בניין הטרמינל ונשרי הבטון מעוקלי החוטם שמתנוססים עליו, כדי להפכו למרפאה יוקרתית, שתכלול גם מסלול המראה ונחיתה לפציינטים האמידים. אבל טמפלהוף, אחד השרידים האחרונים שנותרו מהאדריכלות הנאצית, חזר לבסוף לרשות הציבור.