הדפסה
לכתבה באתר
בישראל של 2011 כבר קשה למצוא אדריכלים שניתן לשוחח עימם על חוויותיהם מהשואה וכיצד היא באה לידי ביטוי בעבודתם. שניים שהדגישו לא פעם את השפעת השואה על המבנים שתכננו במשך השנים הם זוכה פרס רכטר צבי הקר (מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב, עיריית בת ים) והאדריכל מנחם כץ (המוזיאון לאמנות לזכר קהילת יהודי בז'ז'ני בקיבוץ בר-עם, שיקום מחנה המעפילים בעתלית), שאף הדליק לפני שלוש שנים את אחת משש המשואות בטקס הממלכתי ביד ושם.
האדריכל סלו הרשמן הוא אחד האדריכלים הוותיקים בישראל. כילד שרד גטו ומחנה ריכוז, עלה לישראל והצליח להטביע את חותמו באדריכלות הישראלית. 70 שנה לאחר שנשלח עם משפחתו לגטו, אומר הרשמן כי חווית השואה מצאה את ביטויה באופן משמעותי בעבודתו במשך השנים.
בניין הסינמטק בתל אביב הוא ככל הנראה המבנה המוכר ביותר שתכנן סלו הרשמן, והאגף החדש שתכנן לסינמטק צפוי להיחנך בעוד כחצי שנה. הרשמן גם תכנן את המשכן לאמנויות הבמה החדש בשדרות רגר שבבאר שבע, ומספר מתחמי מגורים, בין השאר בשכונת גילה בירושלים, בלוד, במעלה אדומים ובגבעת שמואל.
למה באתם, למה באתם?
הרשמן נולד שנה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, בעיר צ'רנוביץ, שנמצאת כיום באוקראינה. היהודים בעיר מנו יותר משליש מכלל התושבים. בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה עברו על העיר כמה תהפוכות שלטוניות, שלא היטיבו עם תושביה היהודים. משפחתו של הרשמן נפגעה באופן משמעותי מהשינויים: אביו, ששימש כמנהל הארכיון העירוני, פוטר מעבודתו והמשפחה איבדה את נכסיה.
בשנת 1941, עם כיבוש העיר על ידי הכוחות הגרמנים, נושלה המשפחה מביתה והועברה לגטו בעיר, שם התגוררה בדירה אחת עם חמש משפחות נוספות. לאחר כמה חודשים הועברה המשפחה למחנה הריכוז מוגילב. "כשהגענו למחנה הבנו מיד שהביאו אותנו כדי להתפגר שם", מספר הרשמן בראיון שנערך במשרדו, הנמצא בביתו הפרטי בצפון הישן של תל אביב. "כל מי שניסה לברוח מהמחנה נורה, וגם תלו אנשים. המוות היה חלק בלתי נפרד מהחיים במחנה".
משפחת הרשמן שרדה כמעט בשלמותה שלוש שנים במחנה הריכוז, עד ששוחררה על ידי הכוחות הסובייטים. אחיו הגדול של הרשמן נפטר במהלך השהות במחנה. אמו ואחותו אמנם ראו את הגרמנים נסוגים, אך לא הצליחו להתאושש מהמחלות שפקדו אותן במחנה ונפטרו זמן קצר לאחר מכן. מאחר ששערי הארץ היו עדיין סגורים, נאלצו הרשמן ואביו להתגורר ברומניה עד שנת 1951.
"לאחר שפתחו את השערים וקיבלנו את כל האישורים לעלייה, אבא שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי: 'אתה תעלה לבד, אתה תעלה כי אתה צעיר, חבל שאני אהיה לנטל, אני נשאר ומתאבד פה'. הייתי כבר בן 16 ואמרתי לאבא: 'אתה נוסע איתי. ככה הגענו לארץ ישראל".
את הימים הראשונים הוא זוכר כטראומה: "הגענו באונייה לנמל חיפה ועמדנו על הסיפון, וקרובי משפחה שבאו לקבל כמה מהנוסעים צעקו בבכי: 'למה באתם, למה באתם'. נכנסתי לדיכאון. חזרתי אל התא והסתגרתי שם. לקראת הערב הכניסו אותנו לאוטובוסים ולקחו אותנו למחנה העולים 'שער עלייה עתלית'. שמו אותנו עם עוד הרבה משפחות בצריף באורך של 60 מטר, נתנו לנו מזרון. בבוקר התעוררנו והרגשתי שוב כמו במחנה מוגילב. הרגשתי שוב כמו בבית...".
לאחר זמן רכש הרשמן צריף במעברת קריית מנחם שבמפרץ חיפה ועבר לשם עם אביו. הוא החל לעבוד כשרטט במשרד אדריכלות חיפאי, ובשנת 1959 התקבל למחלקה לאדריכלות בטכניון, שהיה באותה העת המוסד היחיד בישראל שלימד אדריכלות. את לימודיו סיים בהצטיינות ובהמשך הצטרף לסגל ההוראה.
סימנים מהעבר
היום סבור הרשמן שהשואה מצאה את ביטויה בעבודתו האדריכלית יותר ממה שנדמה במבט ראשון. "לקראת תכנון השכונה בגילה הסתובבתי בירושלים ולמדתי את החצרות הפנימיות, שהיו חלק בלתי נפרד מהבנייה ההיסטורית, אך החצרות האלה שיצרתי בגילה קשורות למעשה לעבר שלי. הן התאפיינו בשערים בולטים, ובכך יצרתי מבנה יותר מוגן. מעבר למאפיינים הירושלמיים הטיפוסיים, המבנה כאילו עוטף את החצר ומסתגר בתוך עצמו".
"החצר הפנימית המוגנת חוזרת ומופיעה כמעט בכל פרויקט שתכננתי", אומר הרשמן. "בשני בתי הספר ברחובות וליד בנימינה, בהצעה לתחרות תכנון הספרייה הלאומית באיראן שעליה זכיתי בציון לשבח, בשכונות המגורים במעלה אדומים ובלוד, במודל למרכז מסחרי לשכונת רמת הדר בגבעת שמואל ואף בחלל המרכזי באגף הסינמטק החדש – בכולם ניתן למצוא חצר מוגנת השוכנת בלב הפרויקט ויוצרת תחושת שליטה וביטחון".
התנהלות אופטימית
אבל חשוב מכך, לדברי הרשמן, "השואה השפיעה על צורת המחשבה שלי, על תפיסת עולמי. הבנתי שכדי להתקדם אני חייב לשכוח. חשובה לי ביותר ההתמדה להשגת המטרה מבלי להתייאש, וללכת כל הזמן קדימה. התכונה הזו באדריכלות עוזרת לי מאוד, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה כללית. קשה מאוד להגיע להישגים אדריכליים כשאתה עובד מול מערכת פקידותית שלא מעניין אותה בכלל העניין העיצובי. יכולת ההישרדות היא גם מה שנתן לי את הכוח להתמודד עם המקצוע, שהוא לא קל".
הרשמן מספר שבגטו ובמחנה הריכוז אדם שהתלונן וקונן על המצב זכה בדרך כלל לתגובה אופטימית שביקשה למצוא נקודת אור חיובית בעתיד. "אני תמיד מסתכל קדימה ולא אחורה. זה לא בא לידי ביטוי רק בהתנהלות האופטימית שלי, אלא גם בהיבט העיצובי, בו אני תמיד משתדל להיחשף לשינוי ברוחות הזמן ולא להיתקע בעבר".
שתי אנדרטאות לזכר השואה מבקש הרשמן לציין במיוחד: "הן מאוד נגעו בי ואני חושב שהן מאוד מוצלחות. הראשונה היא ההצעה של האדריכל אלפרד נוימן לאנדרטה בכניסה למחנה אושוויץ. השנייה עוצבה על ידי יגאל תומרקין בכיכר רבין. לא כל כך מתייחסים אליה וגם נראה שלא מבינים אותה מספיק. תומרקין יצר פירמידה הפוכה שמורכבת מפסים שמזכירים סורגים. במקור היא צופתה בזכוכית, כך שכאשר עמדת מחוצה לה והתבוננת בה, דמותך הייתה משתקפת בדופן הפירמידה והיית רואה את עצמך כלוא. אבל כשנכנסת פנימה הפירמידה נפתחה כלפי השמיים ולפתע ראית את עצמך חופשי. זהו בדיוק הרעיון שלקחתי מהשואה, לראות את הצד הטוב ולהסתכל תמיד קדימה".
