היער שהציל את חיי

יענקל'ה ברמן היה בן 15 כשחזר לביתו בגטו וגילה שהנאצים רצחו את כל משפחתו - אמו, שתי אחיותיו ואחיו הצעיר. דודתו רוחל'ה, היחידה שנשארה, עברה לגור איתו בחורף של 1942. "בלילות התחילו ויכוחים בין הדודה שלי לבעלה. טונים גבוהים, ממש כעס". מתברר שבאותו הזמן נוצר קשר עם היער. שליח נשלח אל הגטו כדי להבריח ממנו יהודים החוצה והדודה קיבלה אפשרות להביא איתה עוד שני אנשים. "הדוד רצה שאחיו יבוא והדודה שלי נלחמה על כך שאני אהיה זה שאלך. השיחות היו גורליות עבור החיים שלי – שאלה של האם אחיה או אמות".

"מבין שאני מוכרח לדבר"

ה"יער", אותו מושג מעורפל ומסתורי, יהפך למלאך של ברמן. באותו יער עבות מלא ביצות, ה"פושצ'ה", תיבנה קהילה של יותר מ-1250 בורחים ובורחות שהצליחו למצוא את דרכם (או לאבד אותה) אל תוך המקום הזה ולשרוד ככפר קטן וסודי, העתק מיניטורי של חיים אמיתיים, כאלה שלא נענים לגזירות הנאצים ומנסים להציל את עצמם מבלי לבקש עזרה מבחוץ.

ברמן, היום בן 84, הוא מאחרוני תושבי הכפר שיכולים לספר את הסיפור שלו היום. "בזמן האחרון אני מבין שאני מוכרח לדבר", הוא אומר ומנסה לתאר את המקום בו בילה כמעט שנתיים מחייו. "דמייני שביל באמצע היער ומשני הצדדים מחפרות. אלה היו המחפרות הכלליות, בתי מגורים להרבה אנשים. מסביב להן היו בתי מלאכה, מטבח, מאפיה, בית ספר, מרפאה... היינו בונים אותן ככה שיהיו חצי בתוך האדמה וחצי מעל, ארוכות, עם דרגשים לשינה בצדדים". הכפר הקטן הזה הורכב מלוחמים, פרטיזנים ו"משפחה", האנשים שדואגים לכל השאר.

"היה חייט שתפר לי מדים של פרטיזן ומישהו אחר הכין לי מגפיים, כי את מה שהיה לי איבדתי בפעולה מבצעית כשנאלצנו לסגת ולברוח והם שקעו בבוץ. בנינו תנורים מלבנים למחפרות. עם הזמן נוצרו נורמות – מי-לוקח-כמה, מעמדות, תפקידים".

יענקל'ה ברמן

מי שנופל - שוברים לו את היד

הדרך אל הכפר הנסתר לא היתה קלה. "עבדתי קשה מאוד", הוא נזכר בימים שלפני הבריחה מהגטו. "הייתי בחפירות של מטווח בשביל הנאצים מחוץ לגטו. החול היה רך, איפה שחפרתי הרגל היתה כבר שוקעת וכמעט נפלתי – ומי שנופל היו שוברים לו את היד ואז מכריחים אותו להמשיך לעבוד. לא אשכח את זה. אם היה לי למי לפנות הייתי אומר ריבונו של עולם, תציל אותי או לא, רק אל תיתן שישברו לי את הידיים. הייתי חלש מאוד".

ברמן נולד בעיירה נובוגרודק שבפולין, שכמחצית מאוכלוסיתה היתה יהודית. אביו נפטר ב-1937 והשאיר אחריו ארבעה ילדים צעירים, שנתיים לפני שהסובייטים תפסו שליטה באזור והרסו את החנות המשפחתית בדרך לחיסול הקפיטליזם. ב-1941 הנאצים נכנסים לעיר וכאות פתיחה, רוצחים 52 מבני המקום.

הגברים נדרשים לשאת את הגופות בעגלות, הנשים נאנסות לשטוף את הדם מהמדרכות. מגיעות הגזירות: יהודים לא צועדים על המדרכה, אלא עם הפרות; יש להרכיב תלאי צהוב על החולצה, ואם לא מרכיבים במקום הנכון חוטפים מכות. כמה חודשים לאחר האקציה הראשונה מגיעה הוראה חדשה: על כל היהודים להתייצב בבית המשפט העירוני ומי שלא יגיע – נורה למוות.

"קמה מהומה בבית", אומר ברמן. "אבא אין ואמא שלנו לא תפקדה מאז שהלך. מה אנחנו עושים? לא היינו טיפשים. ידענו שאולי רוצים להרוג אותנו. ואז באה בלה ואמרה, כבר איחרנו. אסור לנו לצאת החוצה. חייבים להיבלע איפשהו". האחים והאם התחבאו במרתף של בית הסב בזמן שסביבם קם לו הגטו. כשכל היהודים התרכזו באותה השכונה, יצאו ממחבואם.

"אני התחלתי לעבוד. היה איש שניהל את העבודות, יהודי. הוא היה עומד בשער ומחלק את היהודים, עשרה לכאן, 20 לשם. אני והחבר הכי טוב שלי, שגם לו קראו יענקל'ה, עבדנו בתיקון כלי הרכב של הגרמנים. יום אחד אמרו לנו בעבודה שאנחנו לא חוזרים לגטו ולקחו אותנו לקסרקטין, מעין מחנה צבאי. הם נעלו את כל הכניסות והעמידו שומרים. בפנים עמדנו אחד על השני, אולי 300 איש, לא היה מקום לנשום, לא מים ולא אוכל. מדי פעם הגיעה מכונית וזרקה עלינו לחם מבחוץ ואז ראו איך כולם מתנפלים על הפירורים כמו חיות טרף". הקבוצה נשארה כלואה בקסרקטין במשך שלושה ימים, ללא הסבר ופתאום נפתחו הדלתות ואחד הקצינים נכנס. "הוא אמר, בגרמנית, 'אלה יודן טוט גשלגן', כל היהודים בחוץ מתו".

"לא היה זמן לבכות"

ברמן חזר לגטו כדי לגלות את הגרוע מכל. "הם הרגו את כולם. את כל המשפחה שלי. הגעתי לגטו לחפש אותם. הייתי אדיש, אין לי מה לבכות. נשארתי לבד. אין אף אחד בעולם. אין עם מי לדבר. כלום. הלכתי על ארבע וחיפשתי את המשפחה שלי איפה שהסתתרו האנשים וידעתי שהם אינם. לא מצאתי אף אחד". הדודה רוחל'ה ובעלה התחבאו כל אותה העת מחוץ לגטו. התינוקת שלהם נחנקה במסתור. לאחר החיסולים הם שבו לגטו כדי לחפש את שארית המשפחה שלהם. שוטר לשעבר, שהכיר את רוחל'ה מלפני המלחמה, עזר להם להתגנב פנימה. "לא היה זמן לבכות על אלה שנהרגו ולא על התינוקת. רק לשמוח עם מי שחי".

לאחר כמה ימים ברמן חוזר הביתה מהעבודה ורואה שהדודה שלו כבר עומדת בכניסה עם מעיל פרווה, לבושה למסע, אוחזת בגדים חמים בשבילו ומורה בפנטומימה שאסור לומר מילה. כך, יחד עם בעלה ושמונה אנשים נוספים, הוא מובל אל תוך היער על ידי מורה דרך מסתורי שהגיע עם נשק.

"הלכנו רוב שעות הלילה והגענו לאחד, קזלובסקי, מתנה מאלוהים. מישהו שכבר בגטו שמעתי עליו. הוא היה גוי שעזר ליהודים ושנא את הגרמנים. כסיפור כיסוי, הבן שלו התגייס למשטרה המקומית וכך הגן על מעשיו. הבית של קזלובסקי עמד בתחילת היער. כל יהודי שרצה לברוח היה חייב לעבור דרכו". פרטיזן יהודי בכובע רוסי ונשק הגיע לקבל את פניהם. "לא האמנתי. חשבתי שאני מגיע לעולם אחר. לא תיארתי לעצמי שיש דבר כזה. הם העלו אותנו על מזחלת עם סוס והתחילו להוביל אותנו אל תוך היער. כאן, בפעם הראשונה, בכיתי... מהתרגשות. מהמוות של כל המשפחה שלי לא היו לי דמעות. כלום. ופה? בכיתי בלי הפסקה".

התנאים בחורף הראשון היו קשים והחבורה הסתתרה במחפורת קטנה. הקבוצה אליה חברו היא קהילת הפרטיזנים המובחרת ברשות האחים ביילסקי, שהחלה באותה העת לצבור כח. "ככל שהמשפחה גדלה, כך בא התיאבון להביא עוד משפחה ועוד. הגענו בסוף ל-1250 יהודים או כמעט 1300. קיבלו את כולם, לא רק את מי שיכל להילחם. כל יהודי שהגיע אלינו, זכה להישאר".

יענקל'ה וחברים בספינת מעפילים בדרך לארץ

"פרטיזנים זה לא דומה לשום דבר"

הכפר הקטן, נליבוקי-פושצ’ה, התפתח עם הצמיחה בכמות אנשיו. "לא היה לנו שם מצב סטטי. זה לא מחנה צבאי. זה היום אני פה, אבל מחר מגיע מידע שיש התקפה עלינו וצריך לברוח. אם יש לך נשק, אז אתה לוחם. אם לא, אתה הופך למה שקראנו 'משפחה'. מוצאים לך עבודה, מלאכה וזה מה שאתה עושה. מורה או אינטליגנט אחר לא היה יכול להיות פרטיזן. זה היה אפס. כלום, צחקו עליו. פרטיזנים טובים באמת הם סוג של אנשי עולם תחתון".

והיית כזה?

"לא... אני כמו שאת רואה אותי. אני לא אוהב להיות אלים. אבל מצאתי חן, משום מה, בעיני טוביה ביילסקי, המנהיג, בלי לדבר איתו והוא ארגן לי נשק יותר טוב. הוא היה כמו מלך או אבא. ועשיתי מה שהוא ביקש".

קבוצות הלוחמים יצאו מהכפר למשימות הרחק משם. היו שנדרשו ללכת להשיג מזון בנעם או בכח. אנשים שלא יכלו להילחם ולא תרמו לחברה כונו "מלבוש", מילת גנאי למי שלא עושה כלום. קבלת ההחלטות היתה חצי-דמוקרטית חצי-צבאית. "למרות שטוביה היה המפקד, ההחלטות התקבלו בהשתתפות הרבה אנשים. זה לא צבא. בצבא אין מבצעים לאיסוף אוכל. אצלנו זה פרטיזנים, זה לא דומה לשום דבר. כל אדם אחראי למעשיו".

נשים לא הלכו למבצעי מזון מחשש שיעוררו חשד כשיפגשו באויב פנים מול פנים. במארבים, לעומת זאת, הן השתתפו כגברים. המבצעים הצבאיים היו בעיקר סיורי נקמה בנאצים. לכשהתגלה אדם שהסגיר את הפרטיזנים, למשל, הגיעה אליו החבורה והקיפה את הבית. "חילקו תפקידים. אתה מצית את הגורן, אתה הורג את בעל הבית. אחרי שגמרנו הדלקנו את הכל כמו אבוקה, שהכל ימחק, יבער – וכתבנו מסר לכפר כולו: שזהו סופו של אדם ששיתף פעולה עם הנאצים".

ברמן בארץ, בצבא

מתחבאים בבור של צואה

החלק הכי טוב בסיפור היה לחזור מפעולה אל הכפר. הקהילה כולה היתה מגיעה לחגוג ולהריע ללוחמים ששבו בשלום. "בזמנים רגועים יחסית", אומר ברמן. "לא ישבנו ובכינו. אנשים היו עסוקים והיו צריכים ללמוד לחיות יחד. במחפורות הכלכליות, שהרבה אנשים ישנו בהן, למדו להסתדר. אחד רצה לעשות אהבה, השני רצה לישון. אז מישהו לומד לעשות את עצמו ישן בזמן הנכון. נשים שנכנסו להריון נאלצו לעבור גרידה. היה שם הכל. היו אהבות, בגידות, דרמות. היו בילויים. בערב היינו מדליקים מדורה והיו אנשים ששרו וניגנו ביחד, מישהי קמה לרקוד, השני שר, עושים שמח. ואם לא מספיק שמח, שותים עוד כוסית. אהבנו מאוד לשתות".

איך לא מצאו אתכם?

"מצאו אותנו. הגרמנים לא ידעו מה כוחנו. היו עוד פרטיזנים מלבדנו, הם ידעו שהפושצ’ה מלאה בפרטיזנים ויכלו או להשלים עם זה או להוציא שתי דיביזיות של חיילים מהחזית ולהביא לשם".

שבועיים לפני שהצבא הסובייטי מגיע, מתקבלות אזהרות ברורות שהגרמנים מתכננים פשיטה. הכפר מכריז על מצב חירום. "עזבנו בנפרד, לכיוונים שונים. הגרמנים עשו מדורות ביער בלילות ולפי הפחמים מצאנו את הדרך אל מחוץ ליער. למזלנו, הם לא חיפשו אותנו במים. שם ישבנו. אנשים קפצו לביצות, מישהו התחבא בתוך הבור של הצואה. לא פחדנו מכלום. הילדים היו על הכתפיים, שלא יטבעו, וככה, לאט לאט יצאנו".

ביום השחרור בעלה של רוחל'ה נורה על ידי אנשי הצבא הגרמני, הקורבן האחרון של הכפר. האחרים מתפזרים אל כפרים שכנים ואט אט מוצאים זה את זה, שם, בארץ, בארה"ב. ממשלת בלארוס מפרקת את שאריות הכפר הסודי ומותירה רק חול ועצים. ברמן מגיע לירושלים ומקים משפחה לתפארת ועם השנים מביא את כולם ליער ומנסה להראות להם את מה שאי אפשר לראות באמת. רק לדמיין.

רפרודוקציות וצילומים: נועם מושקוביץ.