הדפסה
לכתבה באתר
מה לא נכתב על החתונה המלכותית של הנסיך וויליאם ובחירת ליבו קייט מידלטון. המאורע המשמח הזה גורם לכל כך הרבה התעניינות (גם אם נסכים להודות שחשיבותו לקידום המין האנושי כנראה לא גדולה במיוחד), וזה בסדר. אחרי הכל, מי לא נמס קצת מבפנים כשהנסיך מצא את סינדרלה בסרט של דיסני. נכון, החיים הם לא סרט מצויר, אבל החתונה הזאת היא הדבר הכי קרוב שיש לנו.
הבריטים הם חובבי מסורת ידועים, ועל כן החתונה תתקיים על פי כל כללי הטקס והמסורת (גם אם חלקם קצת משונים וכבר לא ברור מה מקורם). אבל המסורת לא מסתיימת בחתונות מלכותיות, היא מלווה את חיי היום יום של כל נתין בממלכה וכל אנגלופיל המכבד את עצמו. תה של מנחה, למשל, היא מסורת ראויה ומענגת במיוחד. וגם עיטורי ורדים הם מסורת אנגלית עם היסטוריה מפוארת שכמובן מתחברת (איך לא?) לבית המלוכה.
מעשה שהיה כך היה: המלכתו של הנרי השביעי (מייסד שושלת טיודור) לאחר שהביס בקרב את ריצ'רד השלישי, סיימה את מלחמת השושנים בין בית לנקסטר (שסמלם היה שושנה אדומה) לבין בית יורק (שסמלם היה שושנה לבנה). נישואי הנרי השביעי, שהשתייך לבית לנקסטר, עם אליזבת מיורק הביאו לאיחוד בין השושלות והשושנים. סמל בית טיודור הוא שושנה אדומה-לבנה, והשושנה (אנחנו יודעים שהשם הנכון הוא ורד, אבל תרשו לנו לא לדקדק בקטנות. בכל זאת, חתונה מלכותית) הפכה לפרח הלאומי של אנגליה.
לפרח הוורד משמעויות רבות בתרבות האנגלית, והוא מסמל את כל מה שיפה באשה האנגליה. כך הגיעה השושנה האנגלית גם לשיר שכתב אלטון ג'ון לזכר הנסיכה דיאנה, אמו של החתן: "Goodbye England's rose / May you ever grow in our hearts" (היי שלום שושנת אנגליה, שתפרחי תמיד בלבנו).
וכך משתלבות להן שתי מסורות מפוארות של הממלכה הבריטית בסרוויס פורצלן אנגלי מעוטר ורדים, שאין מושלם ממנו לתה של מנחה עם חברים ואהובים.
סימה קנטור היא בעלת גלריה בורדו בתל אביב
