הדפסה
לכתבה באתר
אחד הדיונים הטרחניים ביותר שמטנפים את תודעת הבידור הקולקטיבית שלנו לאחרונה הוא סביב זהותו של בר המזל שיזכה לעצב את שמלת הכלה
של המלכה לעתיד, ליידי קתרין מידלטון. אך מכיוון ששמלות כלה – ממש כמו אחיותיהן החורגות, שמלות השטיח האדום, הן הפסולת הבזויה ביותר של עולם האופנה – הדבר היחיד שבאמת מעניין בנסיכה לעתיד הוא חולשתה להעמיס סחורה במחירים השווים לכל נפש. תכונה זו אף העניקה לה את הכינוי הנגיש כל כך "נסיכת ההיי סטריט". בשעה שמישל אובמה מצליחה לייסר את נפשותינו אכולות הקנאה עת היא מגיחה בפומבי עם עוד ייצוג מדויק לקולקציה האחרונה של מארק ג'ייקובס,
מידלטון מתועדת בסחיות בלתי מתנצלת כשהיא רוכשת מיני מגדנות תפלות בסניף בננה רפבליק
באוקספורד סטריט. לא אתפלא אם את שמלת הכלה שלה היא תרכוש לבסוף באוקספם,
המקבילה הבריטית לויצ"ו.
אבל ברצינות – כשמתגברים על הצורך לגחך מול בחירות המלתחה התמוהות הללו, אי אפשר שלא להסכים שהנטייה של מידלטון לקנות ברשתות הופכת אותה לחתיכת פאשניסטה סופר טרנדית. כן, גם אני שמעתי אותם, את הקולות המלגלגים כאשר התברר שגם אני מעמיסה, כאחרונת הפקיסטניות הפרובינציאליות של בריק ליין, 40 שקיות ביציאה מסניף מחסני ההלבשה הבריטיים פריימארק. אבל לי לא היה אכפת, זולה והמונית ככל שהרגשתי באותו רגע, ידעתי שאני נושאת בזרועותיי את העתיד.
האבולוציה המתבקשת של התעשייה הוכיחה שממש לא כדאי להיות בית אופנה בשנים האחרונות. במלחמת החורמה בין בתי האופנה הקלאסיים לאנדרדוג הקמעונאי מסתמן שהקרב מוכרע – 1:0 מצלצל לטובת ייצור זול במזרח ירדן. נכון, מעט מפוקפק לסנגר על טיפוסים המתהדרים בהעתקה וגניבת קניין רוחני כדרך חיים, וממוטטים את משאבי כדור הארץ בדבקותם באופנה מתכלה. ועדיין, קשה שלא להתפעל מהאופן הווירטואוזי והכוחני שבו מצליחה רשת כמו זארה לספק לנו במהירות בגדים מעוצבים למשעי, איכותיים באופן משביע רצון ובמחירים לגמרי לעניין. לדעתי, מדובר בלא פחות מאמנות.
דמיינו לכם יום עבודה תיאורטי במשרדי טופשופ. קשה לא להתמוגג: שמונה בבוקר, צוות אלמוני אך משויף של כ-340 מעצבים מתייצב מול שולחן העבודה. עד השעה עשר, 200 דגמים חדשים לגמרי כבר בדרכם לחדר הפיתוח. ובדיוק כשכולם בדרך לארוחת הצהריים, הדגמים מוצאים גם הם את דרכם החוצה – היישר לייצור סדרתי בקזחסטן. גבירותיי ורבותיי, מדובר בלא פחות מניאו-קוטור.
אחד מהמוטיבים המרכזיים שבהם נאחזת תעשיית האופנה הישנה כדי לשמר את שאריות הגלאם שלה, הוא חשיבותם של המעצבים הכוכבים – המוח היצירתי והקודח שיתרגם את הזיותיו הסובייקטיביות לבגדים שכולנו אמורים ללבוש. אבל קשה להשאיר בחיים בתי אופנה שבנויים על סטארים. רק בשנה וחצי האחרונות הוכיחו לנו אלכסנדר מקווין ואחריו גם ג'ון גליאנו, כמה טראגי הוא נטל האחריות הזאת. ותראו איזה בלגן הולך באיב סאן לורן. ותתארו לעצמכם מה יתחולל בבית אלכסנדר מקווין כשרה ברטון תסיים את סשן "המחוות" שלה לארכיון ההיסטורי של קודמה בתפקיד. בינתיים נדמה שהדרך היחידה לשרוד היא להחליף מעצב כוכב אחד בכוכב אחר, כמו במקרה של שאנל וקרל לגרפלד. מעגל בלהות של מונרכיית שיק אנכרוניסטית.
אז תודה לאל, מסתמן שהולך ונעלם לו עידן הסטארים, העידן שטען כי גחמות אינדיבידואליות מהותיות יותר משימור תנועת גלגלי התעשייה החשובה הזאת. הרי יש לכך כבר תקדימים הולמים בתעשיית האופנה הגבוהה. בית האופנה של מרטין מרג'יאלה מתנהל לפי עקרונות הקואופרטיב האנונימי כבר משנות ה-90. אף אחד לא באמת יודע מי הוא מרטין מרג'יאלה, והעובדה שהוא עצמו עזב את בית האופנה ב-2009 לא עוררה שום סערה אקזיסטנציאליסטית בקרב חובבי המותג. הצוות ממשיך לעבוד כרגיל ואף אחד במילא לא יודע מי עושה שם מה. הכול דבש.
בכלל, לאחרונה אני מוקסמת מרעיון האנונימיות של המעצב. שימו לב: אומנם איננו מכירים בשם אף אחד מהמעצבים של H&M, אך עדיין יש להם השפעה רבה על חיינו. נמאס לי לשכנע את עצמי שיצירה עצמאית של מעצבים צעירים וקשיי יום זה ה-דבר. אני חיית תעשייה משומנת ותאבת פרודוקטיביות. העולם משתנה, והאינדיבידואליות מתחילה להיפרם. אולי גם הריאליטי קשור לזה – אנחנו והחוויות האנושיות שלנו הפכנו לרכוש ציבורי מופרט. קיבוץ שיק.
המדינאי הצרפתי החשוב שארל דה גול טען כי "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף". אבל הוא טעה. לכל אדם יש תחליף – המוצר חשוב בהרבה מאבק הכוכבים שהגה אותו, וכשעלה כל צוות המעצבים של דיור על הבמה בסוף התצוגה (במקום גליאנו) זה היה חתיכת רגע של צדק פואטי מרגש. ויווה לה פועלים אנונימיים בשורות השיק, ויווה לה קמעונאות!
