יעל נסעה ברכבת שלושה ימים, מדרום הודו לצפונה. היא סיפרה שהטינופת נדבקת אליך לא חשוב מה תעשה. קרונות השינה מחולקים לתאים ובהם שמונה מיטות – אחת קומתיים ושתי משולשות. אין פרטיות כלל – המיטות חשופות, וכל אחד שעובר במסדרון רואה אותך. המעברים צפופים, קבצנים נכנסים ונטפלים אליך. השירותים הם חור ברצפה בקצה הקרון. פעם אחת נרדם שיכור על המיטה שלה. התחנה היא מקום נורא, כולם עושים את צרכיהם על הרציפים. הרכבת ענקית ומסודרת בצורה לא הגיונית, קשה למצוא את המקום שלך. המראות מבעד לחלון היו מזעזעים. היא סיפרה גם שבני הקרון מתקרבים כי הם כל הזמן ביחד ושהם קיבלו שותפים מקסימים שנתנו להם אוכל טעים. ושאחר כך היא גילתה שאסור לקחת אוכל ברכבת, כי לפעמים מסממים את התיירים ושודדים אותם. אבל אנחנו חייבים לנסוע ברכבת בשביל החוויה.

גם על האוטובוסים המקומיים שמענו. הם דחוסים ומטונפים, שלושה הודים יושבים לך על הברכיים. המוזיקה מחרישת אזניים, והגברים שולחים ידיים לתיירות. התחנות המרכזיות הן מקום נורא, אין שלטים בשום מקום ועל האוטובוסים לא כתוב לאן הם נוסעים. התלבטנו. אוטובוס שינה ישיר של 24 שעות עולה 880 רופי, כ- 70 שקלים. רכבת לילה של 12 שעות לדלהי, ומשם אוטובוס של 5 שעות יעלו יחד 470 רופי, כ-35 שקלים. בסוף החלטנו שאנחנו לא תיירים מפונקים, וחייבים לעשות את זה. הכנתי את עצמי נפשית ליממה של זוהמה. קנינו פירות יבשים, חטיפים, נייר טואלט ומים. הלכתי לתופרת שתקצר לי את המכנסים ותוסיף כיסים פנימיים לדרכון ולכסף.

את המקומות הזמנו יום לפני, ובמזל נשארו. בדרך כלל מזמינים שבוע מראש. הקדמנו בשעה, בידינו הדף עם פרטי הנסיעה. בעמדת המודיעין אמרו שהרכבת יוצאת מרציף מספר אחד, הקרובו. היא הייתה שם. מולנו היה קרון S7, הקרון שלנו. הלכנו לעמדת מודיעין אחרת, לוודא שזו לא טעות. התיישבנו על מדרגות הרציף, שהיו נקיות באופן מעורר השתאות, וקנינו בארבעה רופי (כ-30 אג’) צא’י בכוסות קטנות. הבטנו על הרכבת החלודה בחשש. אף קבצן לא נראה באופק. אולי אחד. רוב הנוסעים היו לבושים יפה. חבורה של סיקים גברתנים עם כרסים, זקנים עבים וטורבנים מהודקים עמדה ליד אחד הקרונות.

מדי פעם חלף הודי שנראה כמו מערבי והלך בתזזיתיות לראש הרכבת. היו שם הרבה בעלי מומים. יבגני אזר אומץ ונכנס. לא קיבלנו את מיטת הקומתיים, כפי שהזמנו. עובד של הרכבת בא לוודא שאנחנו יודעים מתי יוצאת הרכבת ואיפה הקרון שלנו. חקרתי את יבגני איך נראית הרכבת עד שהבנתי שזה טפשי. נכנסתי. הקרון היה ריק וחשוך. מצאתי את השמינייה שלנו. שני המושבים התחתונים מתקפלים בשעות היום, ואנחנו קיבלנו את העליונים. לא היה מצוחצח, אבל בהחלט נסבל.

מלבדנו היו בשמינייה שני אנשי עסקים שלא הביטו בנו. בחלון טסו המדבריות של רג’סטאן. קרוב לעיר גדלו הירקות שראינו בשווקים – כרובים, כרוביות וחצילים זעירים, עגבניות ואפונה. רחוק יותר אספו נשים בסארי צבעוני אלומות חיטה ושומשום וערמו אותן במרכזי השדות הקטנים, המוקפים שורות עצים. פרות ועזים רעו בשטח שהתפנה. אופנוע עמוס אלומות העלה אבק בדרך כפרית. בקתות וסוכות קטנות התקבצו לכפרים בשולי הדרך. הערב ירד. פחדנו שבאחת התחנות יעלו המון אנשים והרכבת תתמלא. זה לא קרה. בשמיניה אחת הגישה אשה מבוגרת ארוחה לבני משפחתה, באחרת הרעישה חבורת נערים. טיפסתי למיטה שלי והשתחלתי לשק השינה.

הגענו לדלהי קצת לפני הזריחה, באיחור של רבע שעה. לרכבת ישראל יש הרבה מה ללמוד. ניפנפנו את נהגי הריקשה הנוכלים ביציאה מהתחנה ולקחנו אחת מהרחוב הראשי. העיר הזו נפרסת על גבי מרחקים אדירים. התחנה המרכזית היא מגרש חולי ענקי, שבמרכזו המקורה דוכני מזון. בחוץ מפוזרים בערבוביה אוטובוסים חלודים, ללא שום סימן זיהוי, ואנשים מתרוצצים לכאן ולכאן. הודו.

הפקיד המקומט בתא המודיעין מילמל “ימינה” ועשה עם היד שמאלה. עוד לא פגשתי הודי שמצביע לכיוון שהוא אומר. היד צודקת. בדוכן אחר קיבלנו תנועה נוספת. הלכנו. מימין שמענו קריאה מתגלגלת מתנגנת - "הרידוור-הרידוור-הרידוור!”. מתי? בעוד חמש דקות. זה היום שלנו. הכסאות צרים ומרוטים, הרצפה מטונפת. הנחנו את התיקים במרחב שמאחורי לשכתו של הנהג וקשרנו אותם בכבל מתכת לעמוד. הלכנו אחורה כדי שלא ישבו עלינו שמונים הודים. האוטובוס לא התמלא. מהחלון נפרשו שדות של קני סוכר. כשהגענו להרידוור התברר שהאוטובוס בכלל ממשיך לרישיקש, ולא נצטרך להחליף.

במבט לאחור נסיעות נראות כמו הזיה. ההיטלטלות המתמדת בין שינה וערות, בלי להגיע לאף אחת מהן, שבירת סדר היום המוכר והתנועה על גבי זמן ומרחק ארוכים הופכת את הנסיעה למעין מסדרון בין מקומות, בין תקופות. המעבר הוא כמעט מיסטי, ההפרדה בין עבר ועתיד מתחדדת. אני כבר לא ברג’סטאן, אבל עדיין לא ברישיקש. הרגליים לא על הקרקע, אני מרחף בין כאן לשם, לא נמצא בשום מקום. אומרים שאם נוסעים מהר מספיק, כח המשיכה מתבטל. הגענו בצהרים, יום חדש התחיל.