הדפסה
לכתבה באתר
לננה שרייר יש דם של טיגריסים, כפי שצ'ארלי שין היה מכנה זאת, אבל בניגוד אליו, היא לא מרגישה צורך לזעוק זאת בכיכר העיר, אלא לספר זאת בקול מזמין ואינטליגנטי, לחייך את זה במסתוריות בטלוויזיה, לכתוב את זה בשיר ולהדפיס על מפית. הצילומים ל"מחוברות 2" (ראשון־חמישי, 22:00, HOT3) תפסו אותה בשנה הכי סוערת בחייה, שבמהלכה ניסתה להרות לגולן דור, הגרוש שלה ואב בתה בת ה־11 עדן; מצאה זוגיות עם מי שהיה אהובה הראשון מגיל 16, ובסוף נכנסה להריון מאחד מהשניים.
"מאז שהסדרה עלתה אני מקבלת פידבקים טובים יותר מרעים, וזה מכניס אותי לפינה מוזרה עבורי. חשבתי שאהיה שנויה במחלוקת, אני מאוכזבת. אני רוצה להגיד, 'תירגעו, אני לא במיינסטרים'. בתדמית שלי אני תימהונית, מוזרה, לא ברורה, עילגת, ישירה וגסה, אני בשוליים. בהתחלה חשבתי שרק החברים שלי מחמיאים לי והם חמודים ולא אובייקטיבים, אבל פתאום זה התחיל לבוא מאחרים".
המצלמה משנה אנשים?
"קורה להם משהו מולה. אני אוהבת לפתוח ולנסות לגעת בהם, וזה כלי מטורף. נגיד גולן, הוא יצא כוכב, לא? יצא השארם שלו והכריזמה, בין אם אוהבים או לא. וגם עדן קיבלה כאן יכולות להתבטא. אני גם אוהבת להתראיין, כמו עכשיו, כי זו דרך חדשה לנסח את עצמך, אתה מוכרח למצוא התנסחויות. הרי ביומיום אתה לא מתעסק בעצמך לזרא".
מצד שני, הפכת את החיים שלך לטלנובלה. אפילו הבטן שלך סלב, כולם רוצים לדעת ממי היא.
"לא מציקים לי מספיק! זה מצחיק, מה ישאלו אותי, ממי הילד? הרי ברור שהוא ממישהו. בינתיים אני רואה את המבטים ברחוב ולא יודעת מה עומד מאחוריהם. אבל בעיניי, כמה שאת יותר חושפת, את יותר מוגנת, כי את לוקחת אחריות על החיים שלך".
שרייר עלתה לארץ מגאורגיה בגיל ארבע, גדלה בקריית ים בציפייה לנהל חיים מסורתיים, אבל מיהרה לעזוב הכל, להמציא את עצמה מחדש בתל אביב בגיל 20 ואפילו לאמץ את שם משפחתו של הסופר אנרי שרייר, מחבר הרומן "פרפר".
היא פתחה בפלורנטין את ננה בר עם בן זוגה דאז, מאיר פיצ'חדזה ז"ל, מאוחר יותר העבירה אותו לנווה צדק עם גולן, וכבר 15 שנה היא לבד, בלי שותף – מגישה אוכל גאורגי ביתי לצד המון אלכוהול, משדלת את לקוחותיה לרקוד על שולחנות ובעיקר מנסה לשמור על רוח אמיתית של אמנות וחופש, שכבר נדיר למצוא בברים של תל אביב.
עם משפחתה שבקריית ים הקשרים מורכבים וטעונים, אך דווקא שנת "מחוברות" נתנה לה תירוץ להתקרב לאביה, לנסוע איתו לגאורגיה לטיול שורשים, ותוצאותיו מדהימות בכל קנה מידה. בגיל 42, ננה מגלה כי אמה שנהרגה כשהיתה בת שנתיים מעולם לא היתה אמה הביולוגית, וכי היא למעשה מאומצת ואולי נולדה בכלל ברוסיה.
"זה מטורף לגמרי. תארי לך שלא הייתי בתוכנית, הייתי מחרטטת לך בראש על כמה שאני גרוזינית. אני עדיין בהלם מזה. אני מחזיקה מעצמי בן אדם עם מודעות עצמית וערני, אז איך פספסתי את זה? הדודים שם אומרים שאמי החורגת אמרה לי ואפילו המבשלת שלי ידעה. זה מעניין שפתאום זה נותן לי חופש להמציא לעצמי את הזהות. יש שמועות שהייתי רוסייה, נוצרייה, אצ'ארית. פתאום אני לא חייבת להיות מקובעת על מאיפה אני ומה אני. אחרי שהפכתי את הגרוזיני לסקסי, אני יכולה לעשות את אותו הדבר עם האצ'ארי, לא? למה להיות מוגבלת לעדה אחת?".
מה השתנה במסעדה?
"באים יותר אנשים וזה קצת הדאיג אותי, המסעדה עמוסה ואני דואגת איך יקבלו את זה שאין מקום להיכנס וזה מטריף אותם, כי הם לא מזמינים מקום ואז צריך להגיד להם לא ולדחות אותם, אבל באמאש'ך תרים טלפון ותזמין מקום. זה בולט בעיקר בימי חמישי, ימים שמרכזים את כל הצורך של האנשים בסיפוק מיידי, ואם אגיד למישהו לא, אז יתלכלכו עליי בטוקבקים. אבל זה לא שגירשתי פה זבובים קודם, המסעדה תמיד עבדה".
את מכורה לעבודה הזו?
"כן, כי אתה עסוק בצד הטוב של הבן אדם וחוגג את החיים כל הזמן. איך אפשר לוותר על זה? זו עבודה מופלאה, במיוחד אם אתה עצמאי ומצליח. זו בשבילי אלטרנטיבה של בית שאין לי. השכלתי לייצר מקום שאין בו בדידות. לדעתי גם כשאהיה זקנה בבית אבות, נעשה במקלט למטה מסיבות ונשתה ברנדי 777. זה מאוד חשוב לחגוג את החיים".
* את הראיון המלא עם ננה שרייר תוכלו לקרוא בגיליון השבוע של "פנאי פלוס".
צילום: ליאור נורדמן, סגנון: ליאת אשורי, איפור־שיער: לימור חייל, ע.צלם: דייב סוויני, ע.סגנון: עדן שרייר, ביגוד: יוסף (דיזנגוף 312), גמלא (דיזנגוף 150), H&M, במוס (לוינסקי 74), אלנה, דודי דנן.
