הדפסה
לכתבה באתר
"עולם הריהוט הוא עולם אכזר. מעצב של כיסא מקבל 3% ממחירו, וצריך למכור עשרות אלפי כיסאות כדי שזה יתחיל להיות כדאי כלכלית. צריך מסה קריטית של עבודה שנמכרת טוב, כדי להתפרנס באופן סדיר". אריק לוי אומר את הדברים בגילוי לב, למרות (ואולי בגלל) שהוא העפיל מזמן לליגה הבינלאומית בעיצוב, שבה האחוזים הם עניין למיקוח ושמו של המעצב הכוכב מסייע למכירות.
אחרי שנים רבות בצרפת, כשמבטא זר משתרבב פה ושם לעברית הקולחת והמעודכנת שלו, עדיין אפשר לזהות את המוצא הישראלי של לוי מקילומטר. סגנון הלבוש הזרוק מבדיל אותו מאלפי חליפות אנושיות שמסתובבות במילאנו בימים אלה, והדיבור פתוח, בלי מניירות של כוכב.
בגיל 47, עם מוניטין עולמי בעיצוב (מגופי תאורה ועד בקבוקי בושם של איסי מיאקה), ניכר שהוא יודע שמעצב לא צריך להיות רק כישרוני – הוא צריך לדעת לשווק את עצמו ולהבין ביזנס, ולהיות נחמד זה יתרון. כמה רגעים לפני הראיון, בערב ההשקה המהודר של חברת הנברשות הצרפתית "בקרה", בכיר בחברה הצרפתית סייר עם עיתונאים הודים בין החללים שבהם נתלו הנברשות החדשות בהופעת בכורה, וכשהם התעכבו ליד שתי הנברשות של לוי - הסביר להם שזהו "מעצב ישראלי מאוד מוכשר ומאוד נחמד".
צריך גם שמיעה טובה
באותו ערב, שבו הדגימה החברה הצרפתית הוותיקה איך היא מנסה להמציא את הנברשת הבורגנית מחדש בעזרת כוחות בולטים – פיליפ סטארק, מישל דה לוצ'י, חיימה חיון, אריקו הוריקי, לוי, יאן קרסאלה, אלן מואטי ואנרי ריבייר – לוי נע בין ראיונות לשיחות עם אנשי עסקים, ובעודו מצטלם עם אחד ממנהלי "בקרה" על רקע הנברשת שלו, כבר הציע לו פרויקט חדש. הוא לא מצטנע: "העבודה שלי נותנת לבקרה את האפשרות להגיע לקהל חדש. המצאה ותחכום בעיצוב יודעים ליצור קהל חדש – וזה ערך מוסף עצום לי ולבקרה".
לדעתו, התרומה שלו לחברה לא מסתכמת בעיצוב, אלא גם בייעול תהליכי עבודה: "התחלתי לעבוד איתם לפני שש שנים, והבאתי אותם למקום שהם לא היו בו. למשל, גיליתי שאין להם מנורות שולחן ומנורות רצפה, שכשאתה מסתכל על ההיצע שלהם בעולם התאורה – הנתח שלהם עצום. עשיתי לבקרה את Torch (לפיד), מנורה עומדת שמבוססת על הסגנון הידוע שלהם, וזה להיט לא נורמלי. נמכרו מאות ממנה, הרבה מאות, במחיר של 3,000 יורו למנורה. צריך למכור 70 כיסאות כדי להגיע לרווח הזה".
"כשהתחלתי לעבוד איתם, לפני שש שנים, אמרתי להם שיש רק אפשרות אחת: שאני אבוא לשם כל שלושה חודשים כדי לישון שם שבוע. אמרו לי שאני פסיכופט, ושאף אחד לא בא לבקרה בכלל (עיר צרפתית, שעל שמה קרויה החברה, א"כ), אבל אני נסעתי כל שלושה חודשים לשבוע, עבדתי מהבוקר עד הלילה וישנתי שם. יש לי עין מאוד מדויקת ושמיעה מאוד מדויקת – וכשאני נכנס למפעל, אני שומע מכונה ויודע מה היא מייצרת. פתאום ראיתי שמייצרים כוס קריסטל בחמש שעות, ושאפשר לעשות את זה בחצי שעה. גם חסכת ארבע שעות וחצי, וגם ניצלת את הזמן שהתפנה כדי להפוך אותה לעוד יותר טובה". מאז ועד היום, הוא אומר, עיצב 80 פריטים לחברת הבדולח הזו.
להכניס קלות לנברשת התלויה
עיצוב הנברשת שלו אינו מפרק אותה לגורמים, כמו שעשה למשל חיימה חיון, שמשתעשע במנורות קטנות ומבריקות שעומדות על שידה ונקראות "סוכריות", או הוריקי עם מנורת נייר יפנית ענקית, המעוטרת בבדולח הנדרש; לוי השאיר את המבנה הכבד התלוי מהתקרה, והתמקד בשינויים שמטרתם להקל עליה: "השתמשתי בד.נ.א של בקרה, אבל יצרתי משהו קל. לכל הנברשות יש גיאומטריה מושלמת, ורציתי לצאת מזה מבלי לצאת מהאיזון. נברשת היא דבר מאוד אגרסיבי. הצלחתי להכניס לה עדינות".
ניכר שהוא יודע מה הוא עושה, לפחות מבחינה עסקית: "המחיר של הנברשת שלי זול ב-40%. אז פתאום, מי שרצה בקרה ולא יכול להרשות לעצמו - יכול עכשיו". הנברשת היפנית של הוריקי, אגב, מוערכת ב-50 אלף יורו.
לוי, שסיים לימודי אמנות לפני שהתחיל לעצב תפאורות לכוריאוגרף אוהד נהרין, ומשם התפתח למעצב שהוא היום, הוא גם אמן. לפני כשנה הציג בגלריה אלון שגב בתל אביב ("היה לתערוכה אימפקט מדהים. אנשים לא ידעו שאריק לוי הוא אמן ולא רק מעצב, למרות שאני בא מציור, ועיצוב ואמנות מאוד קרובים"), והוא מעיד על עצמו שהוא עוסק בפיסול, צילום ווידאו, ואוהב לשלב אותם בתערוכות עיצוב שלו, כי הם מחזקים את התצוגה. "הרעיון שלי היה שהסטודיו לעיצוב ייתן לי את המרחב ליצור בלי תלות – וזה מה שקרה. שתי הקריירות, עיצוב ואמנות, עוברות אחת ליד השנייה כמו שתי אוטוסטרדות".
וכשאתה מתחיל לעבוד על משהו, אתה יודע באיזה מהן הוא ייסע?
"לפעמים לא. הסלעים שלי, למשל, התחילו כעבודת אמנות. בא משקיע ורצה למסחר אותם, וחלק מהם באמת הפכו לפריט מסחרי. אם האספן רוצה – שירווח לו. לעיצוב יש משימה: כסא זה כסא, וגם אם הוא עשוי מריסים של לטאות ועבדו עליו מאה אנשים במשך חמש שנים, הנרטיב שלו והסיבות שמהן הוא חי הן לא של אמנות. כל זה קשור ליושר הפנימי של היוצר – אם זה אמנות בסוף, או עיצוב".
מה השתנה בעולם העיצוב במשך השנים?
"גם לפני עשרים שנה היו עושים ספה או כסא, רק שאורך חיי המדף היה פי 10 לעומת היום. היום, מוצר שלא נמכר טוב במשך ששת החודשים הראשונים - עף מהקטלוג".
זה מוביל לשמרנות מצד המעצבים?
"הסכנה הזו קיימת, ואתה צריך להחליט אם יש לך כוח להפתיע ולעמוד מאחורי ראיית העולם שלך, ולשכנע את מי שהולך איתך. הניסיון מראה שכדאי. תסתכל על אפל – מה שמדהים בסטיב ג'ובס הוא שהוא אומר ללקוח מה הוא צריך ומה הוא רוצה. זה לעומת חברות שאומרות 'בואו נעשה חקר שוק ונראה, כי אין להם אומץ לבוא ולהחליט איך ייראו הטלפון, האוטו והטלוויזיה החדשים".
אתה מכיר את זה מעולם העיצוב?
"בהחלט. כשבעל החברה לא מספיק כריזמטי או דעתן, הוא ישאל את אנשי המכירות מה דעתם על המוצר – ואז אתה נכנס לתעלות שלך תדע איך לצאת מהן. יכולים להגיד לך 'זה מאוד יפה, אבל תגדיל קצת', או 'זה מאוד יפה, אבל זה חלק מדי, תשנה את הטקסטורה' – זה הכי מבאס, ואני לא נמצא שם. צריך לזכור שלפני עשרים שנה, אפילו פחות, הבעלים של חברות הריהוט היו אלה שהקימו אותן. היום הרבה חברות נקנות על ידי חברות השקעה, ואף אחד לא יודע לנהל אותן. יושבים על האקסל, והחברות האלה מתמוטטות אחת אחת. גם באיטליה – ואני לא אנקוב בשמות".
לוי, שעובד חזק על השוק האמריקאי הבתולי מתוך הבנה שהשוק האירופי הגיע כבר לרוויה, ממשיך להיות מחובר לישראל, אך מעודכן באופן חלקי בנעשה בעיצוב הישראלי.
הוא מתרשם, אם כי לא מתלהב. "אני לא רואה הרבה דברים שמרשימים אותי", הוא אומר, ומסביר: "יש דברים שאני מאוד מחובר אליהם. המצב הישראלי של הישרדות דוחף אותך ליצירתיות. את זה אני רואה כאיכות יצירתית, וגם לי יש את זה כי גדלתי בארץ. יש המון יצירה ודינמיקה, אבל חוסר עצום באמצעים, ובניגוד להייטק הישראלי, העולם עדיין לא מצליח ליישם את העוצמה שיש בארץ".
אם אתה היום בוגר מחלקה לעיצוב בישראל, נכון להישאר בארץ או לעלות על מטוס?
"אם יש לך אלף מזוודות אנרגיה להשקיע, ותשקיע אותן בחוץ לארץ, יש לך יותר סיכוי לממש חוויות שאתה רוצה לממש. במסעדה בפריז יכול לשבת לידך יצרן חלומותיך, וזה לא יקרה בתל אביב או באשקלון. בפריז זה קורה כל הזמן".
יש קליקה של מעצבים באירופה?
"ממש לא. יש לי כמה חברים מעצבים, אבל לא מעבר לזה. בכלל, באיטליה כבר אין כמעט מעצבים איטלקים – נשארו פה בודדים, כל השאר הם זרים".
כמו מכבי תל אביב.
"לגמרי. אני אולסי פרי".
