הדפסה
לכתבה באתר
כישורי המשחק שלי לא היו מביישים אף שחקן הוליוודי. שום סימן לא הסגיר את העובדה שמבעד לתחפושת בה התעטפתי עמד יצור מופנם, ביישן, חסר ביטחון ועם המון גבולות ומחסומים. המשחק היה מושלם, עד לרגע שבו נאלצתי להתמודד עם מי שאני: ברגעים האינטימיים שלי. שם התגליתי במערומיי, תרתי משמע, וגופי בהחלט הגיב.. איך? התכווץ, נסגר, התגונן והיה עסוק בעיקר בלפחד.
ההתעסקות התמידית בכיסוי והגנה על העולם הפנימי האמיתי שחבוי בי מנעו ממני להקשיב לגוף שלי ולהתייחס לקול הפנימי שהשתקף לו במראה הכי אותנטית, באמת העירומה שלנו. ברגע שנכנסנו למיטה בני זוגי לא ממש הבינו מה קרה לאישה היפה והסקסית שבילתה איתם, ואיך זה יכול להיות שלא בא לה, או שהיא רוצה סקס פעם בהרבה זמן, ועד שזה קורה לא בדיוק להיות שם. גם לי, מיותר לציין, לא ממש היה ברור מה לעזאזל קורה לי. ולא היה לי פתרון.
טיפול הרים
בעת לימודיי (היבטים פסיכולוגיים חברתיים ופיזיולוגים במיניות האדם) נחשפתי באחד השיעורים לתיאור סימפטומים המאפיינים הטרדה או פגיעה מינית. דובר שהדחקה, הכחשה, מבוכה, בושה, האשמת העצמי או אולי אמונה שזה רק חלום מהווים חלק מהמאפיינים. מסתבר שקיימים נתונים המראים שבדרך כזו או אחרת, חמורה פחות או יותר, כולנו, גברים ונשים כאחד, נחשפנו לחוויה מינית לא נעימה אשר לעיתים יתכן וגרמה עכבה שתעורר חותמה בשלב מבוגר יותר בחיינו.
לפני כמה זמן פנו אלי לטיפול בעל ואישה. את הטיפול יזם בן הזוג שהתלונן על כך שזוגתו מסתפקת בקיום יחסי מין פעם בחצי שנה, וגם אז על מנת לרצות אותו ולא את עצמה. היא טענה שאילו לא הופעל לחץ עליה ונוצר ביניהם ריחוק בזוגיות היא לא הייתה מגיעה לטיפול בנושא.
באבחון שיתפה במקרה שחוותה בצעירותה ובו נער מבית הספר הוריד לה את המכנסיים והתחתונים בזמן ההפסקה לעיני התלמידים וצעק "שמנה". בת הזוג, שהייתה פטפטנית לא קטנה, לא דיברה כלל על הנושא הזה מתוך קושי ובושה ונשארה עם הזיכרון. החל מגיל הבגרות נצמדה להרגלי אכילה קפדניים ביותר וחתונה קתולית עם מכון הכושר, למרות שאף פעם לא באמת הייתה שמנה.
לימים, ההשמנה בהריון הציפה את התחושה הנוראית ביותר שזכרה וכך נשארה עם הזיכרון שהיא שמנה וצוחקים עליה.
ברגע שהתחילה לראות את עצמה כשמנה לא עזרו כל המחמאות שקיבלה מבעלה והסובבים אותה. הם לא הצליחו לשחרר את תחושות העבר שגרמו לחוסר ביטחון ואף להימנעות מקיום יחסי מין. רק יצירת מודעות ושיחה על הנושא עזרו לה להתחבר לגופה ללא כל קשר למקרה מהעבר.
השקט שנשמר
במהלך שיעור אחד בלימודי התואר חזרה אלי חוויה רחוקה מגיל 6. נזכרתי שביצעו בי מעשה מגונה. זו הייתה טראומה שסחבתי עימי המון שנים. בבית, אגב, היה שקט מוחלט בכל מה שקשור לנושא. לא זכור לי אם ניסיתי לדבר והושתקתי או שלהיפך, אבל בהחלט זכור שהנושא לא עלה מאז שאירע. אותה חוויה הפכה בתוכי למשהו שלא מדברים עליו.
בלילות הייתי חולמת על אותו היום, מתעוררת בבהלה, מנסה לצעוק לאמא או אבא ולא היה יוצא לי קול. גם כאן, שיקף הגוף כמראה את התחושות הפנימיות. הקול לא יצא כי הרגשתי משותקת מפחד וחרדה שליוו אותי מאז המקרה.
כמובן שבכל פעם שהציפו אותי מחשבות ושאלות שכנעתי את עצמי שזהו חלום בלהות נורא החוזר שוב ושוב, אותו אני כנראה חולמת גם בהקיץ. שכנעתי את עצמי שזה מעולם לא קרה.
יום למחרת אותו שיעור, התקשרתי לברר עם אחותי הגדולה ממני בארבע שנים האם אי פעם ציינתי את המקרה ההוא. היא ענתה לי שלא ידעה על זה שום דבר, ואף זיהיתי בקולה מעין פקפוק באמינות המקרה.
להגנתי ייאמר שלא ויתרתי, והחלטתי לגשת לקצין חקירות בתחנת המשטרה בעיר בה גדלתי על מנת לבדוק האם במהלך השנים הוגשה תלונה בשמי על ידי אבי או אימי. בירור העלה רישום ביומן, אולם הוחלט שלא לפתוח תיק כדי להגן עלי ממתן עדות. יצויין שבאותה תקופה לא ידעו כיצד להתמודד עם מקרים כאלו, ובכל מקרה, התלונה בוטלה.
כששאלתי את הקצין מדוע התיק נסגר, הוא ענה שהיתה סגירות לנושא לא רק בבתים פרטיים, אלא גם ברשויות. הוא אף שיתף אותי שבתקופה ההיא, בסוף שנות השבעים, שוטרים היו מוזעקים על ידי שכנים שנחשפו לאלימות במשפחה (בעיקר בין בני זוג) והדרך היחידה הייתה להרגיע את הזוג, לבקש מהם להיכנס למיטה, לישון ולקום בבוקר כאילו כלום לא קרה. היום, כמובן, המצב טוב יותר, וחוקקו חוקים המיועדים להגן על נפגעים תוך מתן סיוע נפשי במקרים מעין אלו.
בסוף אזרתי המון אומץ והחלטתי לדבר על כך עם אמא. היא ענתה לי בהססנות ובמבוכה שכן, היא זוכרת את המקרה, שתקה ולא הוסיפה מילה.
האמת? הוקל לי. לא הזיתי. כל חיי חלמתי חלום בלהות שהסתבר סוף סוף שהוא אמיתי לחלוטין, ויחד עם זאת הבנתי שאני סוחבת עמי מטען מאוד קשה ועליי לפנות לעזרה מקצועית. התמלא בי צורך ורצון להכיר את הדמות אותה אני מסתירה בתחפושותיי. רציתי מאוד להכיר את האני האמיתית שמסתתרת ובורחת ברגעים האינטימיים. ומאותו הרגע, חיי השתנו לחלוטין.
אמנם תהליך אישי ואף זוגי כרוך בלא מעט קשיים, אולם עצם הרצון לרצות להתעמת עם כל מה שנמצא עמוק בתוכנו, והניסיון הלא קל לקבל זאת כחלק ממי שאנו במקום להדחיק ולהתעלם, מעצים ומחזק הרבה מעבר לאשליית התחפושת. אין ספק שזוהי חוויה אדירה.
דרף החוויה הזו גיליתי המון חלקי פאזל שהרכיבו את חיי, את מי שאני היום. על חלקם גם אכתוב כאן בטורים הבאים. חלק ימשיכו ללוות ולשרת אותי נאמנה בעבודתי, בעיקר ברגעים שאני מבינה כל כך עמוק בבטן מה חווים האנשים שמולי.
הכותבת הינה סקסולוגית חברתית, יועצת זוגית ומחנכת למיניות. עוד תוכלו לגלות באתר הבית שלה
