דולה באוגנדה: קצוות של חיים ומוות

גרייס בת ה-18 מגיעה לבית החולים בכפר קטן, סמוך לבירת אוגנדה, שבועיים לפני הלידה, מכיוון שהיא גרה בכפר מרוחק ומעדיפה להמתין שם. היא לא דוברת אנגלית. "שפתנו המשותפת היא רק המגע והמבט", כותבת בבלוג שלה שירה וולמן, הדולה שליוותה אותה בלידה. "הנחתי עליה את ידיי והבטנו זו בעיני זו. עיניים מדברות, ידיים מדברות. לאחר כשעה העיניים אמרו שמשהו השתנה. אחרי שהאם אמרה משהו בטון שנשמע קצת אחר, הבנתי שיש להיכנס לחדר הלידה".

אחרי 14 שנים בתעשיית ההייטק הישראלית, במשרדים מרובעים ונקיים, החליטה וולמן לעשות את מה שתמיד באמת רצתה: להפוך למיילדת, אבל לא כאן. באוגנדה. אחרי תקופת הכנה של חיסונים, ביטוחים, איסוף תרומות, רכישת ציוד לשדרוג חדר הלידה שם, קריאת ספרות מקצועית בנושא ופרידות - היא נוסעת. "קרובה לסיומו של ההריון שנשאתי בגופי ובנשמתי", היא כותבת בבלוג. "אותו אחד שגדל עמי תשעה חודשים, כמעט עשרה ושבקרוב ייוולד ויצור מציאות חדשה. התרגשות רבה לקראת הלידה הקרבה ובאה".

הלידה הראשונה האמיתית שלה היא זו של גרייס. חדר הלידה מכיל שתי מיטות לידה חלודות. היולדת צריכה להביא עימה ניילון מהבית כדי לפרוש על המיטה וגם את הבדים שיעטפו את התינוק לאחר הלידה. המשפחה דואגת לבשל לה אוכל ולכבס את בגדיה. "המילה הראשונה שלמדתי בלוגונדה, השפה המקומית, היא SINDIKA, לדחוף... דקה לאחר מכן ראש התינוק כבר בחוץ ודחיפה אחרונה – גרייס מחבקת אותי חזק, מפוחדת. אני מחייכת אליה ומלטפת אותה והתינוקת יוצאת לעולם. תינוקת יפהפייה. תחושת קדוּשה ממלאת את החדר הקטן".

לאחר הלידה - התינוק והאם מחוברים כל הזמן (צילום: שירה וולמן)

"הלכתי לעבודה מפני שצריך לעבוד" 

עד לאותם חודשים וולמן, 35, ניהלה חיים 'רגילים' למדי. בעשור שקדם לנסיעה היא התגוררה בשכירות בתל אביב. לימודיה האקדמאיים הביאו אותה הישר אל בועת ההייטק ולהתמחות בבינה עסקית, תחום שהיא אהבה ואף הרגישה שהיא מוצלחת בו. "יחד עם זאת", היא אומרת, "מאז ומתמיד ידעתי שזהו אינו מקומי האמיתי. זהו לא המקום שהלב שלי שייך אליו. לא היה בוקר אחד בשנים אלו שהתעוררתי עם תשוקה עזה ליום שמגיע. הלכתי לעבודה מפני שצריך לעבוד ובגלל מה שהמציאות הכתיבה לי. וכל הזמן חיפשתי את התחושה הזו של לעשות את מה שבאמת נכון בשבילי". כך יצא שבמשך שנות עבודתה היא חיפשה, במקביל, את היעד הבא, תוך שהיא סובלת מתשישות כרונית וכאבי בטן כרוניים, גם כתוצאה מהטיסות הרבות שהיתה צריכה לקחת בשגרת העבודה. "כך נחשפתי לרפואה הסינית ולשיאצו, ולאט לאט התחלתי להרגיש שזהו מקומי".

חוויות ילדוּת לצד אמה – אחות ראשית במחלקת יולדות בירושלים – תבעו בה זכרונות נעימים והובילו אותה ללמוד, בנוסף, גם את תורת הדולה. "כל כך אהבתי פשוט להיות שם, להקשיב, להסתכל, להרגיש את אנרגיית החיים החדשים. כבר בגיל צעיר היתה לי כמיהה עזה למקום, אבל הנחתי אותה בצד ולא הקשבתי לה. והיא תמיד נשארה שם".

כשנחתה באנטבה, אוגנדה, כל הסידורים היו מאחוריה. נזירה חביבת מראה המתינה לה עם שלט גדול וליוותה אותה אל הגסטהאוס שבמתחם המנזר ושם בילתה את הלילה הראשון שלה, מרחק שתי דקות הליכה מבית החולים. מרכז הלידה מורכב מכמה חדרים ישנים, כמעט 30 מיטות ואבזור מינימלי. יש גם חדר ילדים עם פינת משחקים ובה משחקים ישנים ואופני כושר חלודים. חדר הניתוח נבנה אך טרם צויד לגמרי, כך שלא ניתן כמעט להשתמש בו. "הרבה מהזמן אין חשמל ומים זורמים. ההתנהלות כאן עובדת לפי מה שמתאפשר בנסיבות החיים הקיימות". בשש בערב, אחרי השקיעה, ברחובות שוררת חשיכה מוחלטת.

נפעמתי מהפשטות והחיבור החזק לטבע האישה (צילום: שירה וולמן)

לחזור הביתה עם תינוק מכוסה

לאחר הלידה האם והתינוק מחוברים כל הזמן. התינוק ישן עם האם במיטתה. אין תינוקיה. אין עריסות. אין צמידי זיהוי. אין רופא ילדים. צוות המיילדות יסייעו לאם בהנקה במידת הצורך ולרוב אין צורך". השלייה מועברת לבור עמוק מחוץ לחדר. שבוע עובר, וולמן נוכחת בעוד לידות, מהירות יותר או פחות ומתחילה לשים לעצמה גבולות ולצאת מהחדר כשהיא מבינה שמדובר בלידה של תינוקות שאינם בין החיים, לפחות בהתחלה. "אותן אמהות שוכבות במיטות צמודות לאמהות עם תינוקות חיים. בתחילה זה קצת הרגיש לי כחוסר רגישות ואז למדתי מהצוות שנשים מקבלות את מה שמגיע וחלק מהנורמה היומיומית היא לעיתים לחזור לבית בכפר עם תינוק מכוסה, שלא בחיים".

הימים של וולמן מתחילים בשמונה בבוקר במרכז הלידה, שם היא עוזרת לצוות הרפואי כמעט בכל דבר שאפשר. היא מתהלכת כשלגופה שתי מחברות – אחת לאיסוף מינוחים מקצועיים והשניה ליצירת מילון קטן בלוגונדה. היא גם מתחילה ללמד בעצמה: קצת מחשבים לנזירות, בשעות הערב, תוך שהיא גם בונה מערכת לניהול הכספים של בית החולים ומסייעת בהעברת הידע לרואי החשבון של בית החולים ולנזירות, כדי שילמדו לתפעל את הפרוצדורה הממוחשבת בכוחות עצמם. בין לבין היא הופכת גם למטפלת בשיאצו בצוות הרפואי בנזירות ובאמהות הטריות.

"העבודה מדהימה... אני נהנית מאוד לפגוש את הנשים שאנחנו עוזרים להן, לשוחח עימן, להניח את ידיי על בטן הריונית, להקשיב ולהרגיש את העובר ואת אימו... ואוהבת במיוחד לקבל את הרך הנולד לעולם, שהידיים שלי הן הראשונות לאחוז בגוף הקטנטן והחדש, מעבירות אותו לאימו. אני נפעמת מאנרגיית החיים המדהימה שיש בחדר בדקות שאחרי הלידה. כל לידה כזו מציפה אותי בתחושה שהנה, מצאתי את שחיפשתי". בבקרים היא מתעוררת כפי שרצתה תמיד: "עם תשוקה עזה ליום שמגיע".

140 מתוך 1000 תינוקות - לא שורדים

"אלו חוויות מטלטלות. אני חוזרת איתן לבד והולכת לישון איתן לבד. ברגעים כאלה ה'לבדוּת' לא פשוטה לי. בדידות אף פעם לא הרגשתי פה, אלא לבדות. היא הביאה איתה שיעורים גדולים. מפגשים שלי עם עצמי, התמודדות שלי עם עצמי, על כל הצדדים שיש בי ולמידה על חיים בשלום פנימי, ממקום אמיתי".

בזמנה הפנוי היא מבלה עם אנשי הצוות והנזירות ובעיקר עם שתיים מהמיילדות בבית החולים, שהפכו לחברות טובות. חוץ מזה, יש את המרחבים הירוקים, האינסופיים, שסביב. "וזנב ארוך של ילדים שמחים שמתרוצצים אחריי כשאני מטיילת ורוצים להרגיש את מגע עורי". מדי פעם היא יוצאת לגיחות מחוץ לכפר, מנקה את מחשבותיה, מחזירה את עצמה לעצמה. גם בערבי שישי היא חוזרת לטקסים שלה ומדליקה נרות שבת, מקבלת את השבת כמו שהיא יודעת ואוהבת, ובמקביל חוגגת את החגים המקומיים, נוצריים בעיקרם, עם חבריה.

ברגע אחד היה ברור לי לחלוטין שהגיע זמני לנסוע (צילום: שירה וולמן)

"בעיקר מתגעגעת להרגשה של להיות לא שונה. הייתי רוצה להיות אישה רגילה. פה אני ה"מוזונגו", הלבנה, זו עם הכסף. זו שכולם מסובבים את ראשם ונועצים בה מבטים ושולחים חיוכים וברכות כאשר היא עוברת ברחוב. כל כך הייתי רוצה להרגיש שווה ולהיחשב שווה לאותו שבט עצום ומדהים של אנשים פשוטים ואותנטיים. חוץ מזה, אני מתגעגעת לאוכל בריא... פה אני אוכלת בעיקר פחמימות פשוטות. תפו"א, אורז ושעועית... ועוד אורז ושעועית".

עכשיו, אחרי חצי שנה באוגנדה ועם אינספור חוויות טובות, קשות ובעיקר מלאות למידה, היא ממשיכה לחשוב על מה עוד ניתן לעשות. "אני חולמת להיות מיילדת. וגם חולמת על משפחה משלי, על להקים בית משלי. אבל אין לדעת. אני משתדלת לחיות את העכשיו שלי, להיות נוכחת בהווה. מרגישה שכל יום פה אני מיילדת את עצמי מחדש".