באוטובוס שמענו על שני גסטהאוסים. ל"העין השלישית" הלכו כל הישראלים שעל האוטובוס ואת "נריאנה" הזול יותר, הציע ההודי שישב בתא מולי עם הבן שלו. הלכנו כמובן לשני. העמיסו אותנו על ריקשת אופניים שטיפסה בקושי בין סמטאות העיר. בגסט האוס היו רק ישראלים. אחד ההודים אמר לנו "יו דונט לוק לייק איזראליז, נו שורש (הסנדלים) נו סטלה..". בערב החלטנו לעשות לעצמנו תרגיל – ללכת נגד הנטיה הטבעית שלנו, ולחפש את המקום בו יושבים הישראלים. במשך שעות חצינו את העיר לאורכה ולרוחבה עד שמצאנו את “העין השלישית”, שהיה יחסית ליד בית חב”ד.

 

צילום: יבגני פינסון

 

 

נכנסנו למסעדה בחצר. זה מקום גדול, והוא היה ריק לחלוטין. בפינת אחד החללים היו שרועות שלוש ישראליות. התיישבנו בפינה השניה. הגנבתי אליהן מבט, הן דיברו על איך אפשר לשלם פה פחות ואז הלכו. ניצחתי את יבגני  דמקה, ההודי שישב בפינה זיפזפ בין סרטים הודים. התפריט היה בעברית. אכלנו פאלאק פניר – תרד עם גבינה, ומלאי קופתא – קציצות ממולאות בירקות ומבושלות ברוטב עגבניות מתובל. היה יקר, אבל טעים מאד.

 

חזרנו אל הדרכים החשוכות והמאובקות. בעלי הקיוסקים הציעו לנו ממתקים וסיגריות, פרות משועממות נברו בערימות האשפה בצידי הדרכים. חזרנו אל הגסט האוס שלנו וראינו את כל שכנינו הישראלים, וגם את הבנות מהמסעדה, יושבים במעגל גדול בחצר. הגיע רגע האמת. לעלות לחדר או לנסות לשבת איתם? הלכנו על זה. התיישבנו. העבירו צ’ילום, שזה מין מקטרת לעישון גראס. אני לא מעשן, העברתי אותו הלאה. הבחורה האדמונית לצידי הביטה במבט עפוף. רצועת טראנס חזרה על עצמה ברקע, כאילו אף אחד לא שם אותה בכוונה.

 

הם לא דיברו על שום דבר ממש. הבנות מהמסעדה ניסו לשכנע את ההודי שייתן להם הנחה על החדר שעולה 17 שקל ללילה. הסתכלנו על האנשים במעגל, הם לא הסתכלו עלינו. אולי בפליזים ומכנסי הטיולים שלנו לא התחברו לראסטות, לגופיות ולשרוואלים. הבנות צחקו צחוק של מסטולים. ברור שאפשר להצטרף ולשבת, אבל גם לאף אחד לא אכפת ממך. הלכנו משם. עלינו לקומה של החדר, הסתכלנו עליהם וניסינו להבין מה לא בסדר, ומתי נמצא חברים שהם כמונו. וכתבתי את זה.