בשש וחצי, סמוך לזריחת החמה, כבר היינו במגרש העפר ממנו יוצא אוטובוס התיירים לג’ודפור, שש שעות מערבה. אחד מלוכסן מעוצב, זוג ספרדים, זוג בלונדינים, יעל, יבגני ואני. באוטובוס שני טורי מושבים, אחד כפול ואחד משולש, כל מושב ברוחב של הודי ממוצע. לקוריאני ולי נתנו את אותו המושב, אבל הנהג אמר שנשב איפה שבא לנו. תה קטן בבסטה ליד, כמה הודים עלו ויצאנו, האוטובוס כמעט ריק. כעבור עשר דקות עצר הנהג, והודים נוספים עלו. העיר דעכה והפכה לכפר שלא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. הופיעו בקתות קש, שדות מדולדלים, עצים שענפיהם נוסרו ונלקחו לשימושים שונים. ואז המדבר.

 

צילם: יבגני פינסון

 

יעל ישבה ליד החלון, אני באמצע, ובצד שמאל התיישב הודי צעיר ומשופם שהחל לקשור איתנו שיחה, כנראה כדי לתרגל את האנגלית שלו. לשם הנוחות העמדנו פני זוג. הוא נסע לבקר את אחיו, אחד מתוך שישה, בעיר הגדולה. באנגלית רצוצה אך נחושה הוא שאל לגבי המשפחות שלנו, וסיפר בגאוה שהוא מוכר מכשירי חשמל ושיש לו ילד אחד, שלוש  פרות (לקח לנו זמן להבין, כי הוא אמר כל הזמן קאוצ’ – ספות) וארבעה בופאלו. הנהג המשיך לעצור במרכזי הכפרים, והאוטובוס הלך והצטופף. הגברים המבוגרים קשוחים, חרושי קמטים, גופיהם עטופים בבדים לבנים וראשיהם בטורבן צבעוני מפואר. הנשים עטופות בבדים ובצעיפים צבעוניים בוהקים. יעל התפעלה במיוחד מנערה מאופרת וחייכנית, ששרשרת דקה מחברת בין העגילים באפה ובאוזנה. המשופם ירד, וחבורת תיכוניסטיות צחקקניות חקרה אותנו שתי וערב באנגלית של בית ספר.

 

מחלקו האחורי של האוטובוס נשמעו קולות תיפוף, אליהם הצטרפה שירה גברית, קצבית ונעימה. בין המון האנשים הצלחנו לראות יד מקישה על תוף גדול, עגול ושטוח. קול נוסף, נשי, נכנס בדיוק לקצב. התלהבנו. אמרו לנו על אנשי רג’סטאן שהם מאד מוזיקליים, ובטח נשמע אותם. זה היה כל כך אותנטי, אמיתי, כמה עליזים האנשים השרים באוטובוס. איזה מזל שאזרנו אומץ ויצאנו מאזורי התיירות המתישים, ואנחנו יכולים לראות את הודו האמיתית. יעל התביישה, אך לבסוף שלפה את המצלמה. עוד נשים הצטרפו לשירה הנעימה, המעוגלת, ממשיכות זו את שירתה של זו. הן היו מוכשרות מאד.

 

השירה דעכה. שמענו במעומעם קריאה באנגלית "10 רופי". זה היה משונה, למה שהזמר ידבר באנגלית, ומה קשור רופי עכשיו? במהרה הבהיר. “אתם הזרים, אנחנו שרנו שיר, תנו 20 רופי, עשרה רופי!”. הסתובבנו אחורה בתמיהה. הוא רציני? הנערות הצטרפו אליו, גם זו המאופרת. אמרנו לא. “זה שיר מאד מפורסם בהודו, אנחנו שרנו לכם!”. הנוסעים התחילו לבהות בנו. הלחץ היה מורגש. שנאנו את זה. זה דבר שלא יעשה. למה אף אחד לא אומר כלום? הפנינו את הגב, מתבצרים בסירובנו. אך הזמר, הודי שמנמן באפודה עם שיניים מלוכלכות, לא הרפה.

 

לא יכולתי יותר. הלב פעם מהר וחזק. רציתי לצאת מזה בלי לשלם, ושיעזבו אותנו. הסתובבתי אליו ואמרת שאשיר לו שיר. הוא בקושי השחיל "לא!” קטן, ואני כבר מחאתי כפיים ושרתי לפי הקצב. הוא החליף צבעים. עיניו נפערו לרווחה. כל ההודים עשו “או!” בתדהמה. קראתי "עכשיו אתה תיתן לי 10 רופי!”. הוא נפגע ומחה בכעס, מנסה להסביר באנגלית רצוצה שהוא אדם אינטיליגנטי. המשכתי בדרישתי, האוטובוס השתקשק ורעד. הוא הכריז שהשיר שלי מאד יפה והושיט בהתרסה שטר של 10 רופי. לזה לא ציפיתי. התביישתי. סירבתי לקבל אותו, והתנצלתי מעומק הלב. ניסיתי להסתובב ולחזור למקום, אך הוא התעקש, ואמר שלפחות אתן את הכסף לנערה המאופרת. הסכמתי. חיוך התפשט על פניו, והוא ולחץ את ידי בהתלהבות. כמו להכעיס, הם אמרו בחיוך רחב שאני אדם נדיב, ועברו לזוג הבלונדיני בצד השני.

 

ההמולה נרגעה, אבל נוסעי האוטובוס המשיכו לבהות בנו ללא בושה. התעלמנו כמיטב יכולתנו. האוטובוס היטלטל וקירקש על הדרך המשובשת. כמה שעות כבר עברו, אך הנסיעה לא עמדה להסתיים בקרוב. קול תיפוף נשמע מאחורה, ואותה שירה גברית מוכרת. לא, לא שוב. מצאו להם ארנק. עכשיו הם שוב ישירו וידרשו כסף. למה, למה שילמתי. אסור לשתף איתם פעולה, אסור! הסתובבתי כנשוך נחש ודרשתי שיפסיק, והבקשה נבלעה בשאון. הנשים הצטרפו. השיר אותו שיר, אבל הפעם הוא היה רעיל. תחושת גועל התפשטה באיבריי. סחטנים. איך מנצלים ככה תיירים מסכנים. השירה דעכה והלכה. הזמר נתן את התוף לבנות שירדו מהאוטובוס ונפרד מהן בחיבה. האישה שלידי קמה. הזמר התיישב במקומה ושוחחנו בנעימות, כאילו דבר לא קרה.