ספירת מלאי חיובית

בשנים האחרונות פיתחתי מנהג מבורך (שנשים רבות וחכמות מאמצות אותו בשלב זה או אחר של חייהן), המנהג לחגוג את יום הולדתי בקרב חברותי – בערב "בנות".

וכך מדי שנה, נאספות הנשים המשמעותיות בחיי, לערב שתמיד משמח אותי ונותן לי הרבה כוח. אחד האירועים האלה, לפני כמה שנים, זכור לי במיוחד. זה היה ערב שהגעתי אליו מעט שפופה מהרגיל. זו לא הייתה תקופה רעה בחיי בסך הכל, אבל הצטברה אז איזו שכבת אבק על האופטימיות שלי ומצאתי את עצמי מוטרדת ורטנונית יותר מהרגיל.

חשיבה חיובית - עד שמגיעים לפקקים

בבוקר האירוע, קראתי על ניסוי מיוחד שנערך באוניברסיטת הארוורד. הניסוי הותיר בי רושם עז וסיפרתי עליו לחברות. בניסוי, שהשתתפה בו קבוצה גדולה של סטודנטים, התבקשו המשתתפים להקדיש בכל יום חמש דקות מזמנם וממרצם, ברגעים שלפני השינה ולהעלות על הכתב חמישה דברים שהם מודים עליהם היום. הם יכלו לכתוב כל דבר: מקטן ועד גדול - תודה על הבריאות, על הציון הגבוה במבחן, על האהבה החדשה, על זה שיש אלוהים, על הנעליים החדשות שנקנו במחיר סוף עונה.

כולנו עושים את זה מדי פעם, לא? תופסים איזה שוונג של חשיבה חיובית ורואים את הטוב סביבנו. בדרך כלל זה מחזיק מעמד עד שאנחנו פוגשים את האדם העצבני הראשון בפקק של הבוקר.

אבל המיוחד בניסוי של הארוורד היה שהסטודנטים התבקשו להתמיד בניהול היומן הזה במשך חצי שנה. לצורך השוואה ובתור קבוצות ביקורת, נבחרו עוד שלוש קבוצות של סטודנטים שהתבקשו לכתוב כל לילה דברים שונים: קבוצה אחת כתבה "חמישה דברים רעים שקרו לי היום", קבוצה נוספת כתבה "חמישה דברים שבהם אני מרגיש שאני טוב מאחרים" וקבוצה אחרת לא כתבה כלום.

בתום שישה חודשים, בדקו את המשתתפים, ניסו לראות אם יהיו הבדלים בין הקבוצות השונות במידת ההצלחה שלהם בלימודים, הצלחתם החברתית, הצלחתם הרומנטית, מידת האושר שדיווחו עליו, רמת הבריאות הפיזית שלהם ועוד ועוד.

התוצאות היו מובהקות ונפלאות – הסטודנטים שניהלו יומן תודות יומי והקדישו במשך חצי שנה כמה דקות ביום כדי להתבונן ולחגוג את מה שיש להם - דיווחו על רמות הצלחה גבוהות בהרבה בכל המדדים שנבדקו.

לא קל להיות חיוביים

"אני אוהבת את הרעיון הזה" שיתפתי את חברותיי. "אולי תירגול יומיומי שכזה הוא מה שאני צריכה עכשיו כתרופת נגד לדכדוך של התקופה. בואו נעשה ניסיון ונתחיל מעכשיו", זרקתי. שלפנו דפים.

התודה הראשונה הייתה ברורה – תודה לבנות האהובות ולחגיגת היומולדת, אבל בזנבה הופיעה המחשבה המעיקה והטורדנית שהנה, עברה עוד שנה, אני מתבגרת מהר מדי לטעמי. התודה השנייה הייתה לילדיי האהובים על מי שהינם (ואז עלתה וצפה המריבה האחרונה משעות אחר הצהרים). בקיצור, באופן מפתיע נכרכו בעקבי התודות שלי כל מיני מחשבות מעיקות ולא היה כל כך קל כפי שזה נראה למלא תודות נקיות ומשמחות.

חזרתי הביתה מהורהרת. לימי הולדת יש נטיה מוכרת לגרור איתם כמין תוספת מע"מ קבועה -  גם איזה חשבון נפש, ספירת מלאי פנימית. בדרך כלל מתגנבות אצלי ביום החג מחשבות על הזמן החולף, על מה קרה לי השנה ועל "מאיפה אני ולאן". והנה, נוכחתי הערב עד כמה ההחלטה לעשות ספירת מלאי חיובית – היתה כרוכה במאמץ מכוון ולא לגמרי פשוט.

ובכל זאת הרעיון נראה לי חכם וחוצמזה זה עבד נהדר על הסטודנטים מהארוורד... מיד החלטתי לנסות אותו על בתי הקטנה. הילדה הרי שמחה רוב הזמן ולא מוטרדת כמונו מתעוקות מבוגרים. היא בטח תייצר רשימה כזאת בקלי קלות.

למחרת בערב, בשיחות הקטנות של לפני השינה, ביקשתי שתספר לי על דברים טובים שקרו לה היום בכיתה א’, על הדברים שהיא מודה עליהם. וראה זה פלא, גם אצלה, זה התחיל כמו אצלי. השמחות הקטנות של היום (קיבלנו "שלוקים" בצהרון), התערבבו מהר מאוד עם טענות ומענות ("יואב קיבל שניים ואני רק אחד", חיממה את עצמה). בכל זאת, חזרתי והזכרתי לה לחפש את הטוב. לאט לאט, נחלצו עוד כמה רשמים, תוך כדי הזעה.

למחרת ביקשה לשחק שוב את המשחק. הפעם זה התחיל קצת יותר בקלות. מיום ליום, זה הפך קל וזורם יותר. השמחות הקטנות ממש דילגו החוצה מהזיכרון והרשימה התמלאה הרבה מעבר לחמשת הדברים. יתרה מזאת, בתי התחילה לספר לי איך במשך היום היא אוספת לה במכוון חוויות נעימות כאלה כדי למלא את הרשימה בערב.

והנה, כוחה של מחשבה והתכוונות, חשבתי לעצמי.

לא התמדנו בטקס חצי שנה וגם לא שבועיים... מה לעשות, אנחנו לא חזקים בשיגרת טקסים אצלנו בבית, אבל אנחנו נזכרים בו מדי פעם ומפנים את המבט לאזורי התודה.

רגעים לא מובנים מאליו

והשבוע, הייתה לי תזכורת חזקה במיוחד כשפגשתי את איציק שפירא, ידיד שלי, איש מיוחד במינו, סבא ואבא מהמופלאים שיש, וגם צלם שמשתמש במצלמה כדי לענות על שאלות שהנשמה שלו שואלת. איציק סיפר לי על פרויקט הצילום שעסק בו במהלך שנת 2010, פרויקט שקרא לו "לא מובן מאליו". 

אחרי שאחותו הצעירה והתוססת, מתה מוות פתאומי, משאירה אחריה עצב גדול ושאלות קיומיות, איציק החליט שאסור לו לתת לאף יום לעבור באופן סתמי. חמוש במצלמה שלו, החליט לתעד בכל יום רגע אחד בעל משמעות עבורו . רגע שמח, עצוב, מעצבן, מרגש, פיסת נוף יפה, אירוע ברחוב, משפחה...

מן רגע כזה שאומר לך לעצור, להתבונן, ללכוד בעדשת המצלמה -  ולזכור. כך נאספו 365 תמונות שמספרות סיפור של שנה אחת. דפדפתי איתו באלבום ולמרות שהתבוננתי בסיפור של איש אחר ומשפחה אחרת – מצאתי שם כל כך הרבה מחיי. רגעים של קודש וחול בערבובייה הזאת שנקראת חיים. הנה כמה תמונות מהאלבום הזה:

צילומים: איציק שפירא , מתוך "לא מובן מאליו", מסע אישי 2010

כשאתה מצליח בתוך הזרם הגועש של החיים, לעצור לרגע ולתפוס בעדשה הפנימית שלך גם את הכלניות שבצד הדרך. כשאתה מצליח לשבת בסוף יום ארוך וגדוש, לזכור ולהזכיר לעצמך את הדברים שעליהם אתה מודה כרגע – האהבה שיש בחייך, הפרק האחרון והגאוני של מד-מן, השיר של ג’וני מיטצל שמצליח להשכיח את הפקק, חוש ההומור של הילדים ושוקולד מריר 70%...  אתה רואה וזוכר את הדברים האלה, למרות שהיו שם היום גם ויכוח קולני בעבודה ואולי לקוח שאיבדת, המורה צלצלה וסיפרה משהו שהכאיב לך לשמוע על הילד שלך, חברה אמרה משהו מעליב.. ועוד כאלה מרגיזים ומטרידים.

ובכל זאת, בשורה התחתונה, באותה שורת מחשבות שאתה ממלמל לעצמך רגע לפני שאתה נרדם – מנצחות התודות. מנצחת המצלמה שפותחת צמצם חיובי ועירני.