כשהיה בן שלוש וחצי והופרד מרדכי (היום אריה בן אברהם ממושב נורדיה) מאחותו האוהבת קלרה (היום ברכה פלורנטין מרמות הדר), שהייתה בסך הכל בת חמש. היום, כשהוא בן 58 והיא בת 60, וכבר חלפו 13 שנה מאז שמצא אותה, הפצע עדיין פתוח. "למרות שמצאתי את ברכה, עד היום אני מחפש את האחות שנשאתי בזיכרוני במשך כל חיי. לעולם אשאר הילד ההוא שמחפש את הילדה ההיא, אבל הילדה ההיא כבר לא קיימת‭,"‬ אומר אריה בצער.

 

שניהם נמסרו לאימוץ - בהפרש של עשרה ימים זה מזה - אחרי שהות קשה וכואבת בבית היתומים ויצ"ו בירושלים, שהותירה צלקות על גופם ובעיקר על נפשם. אבל בעוד הוא ידע מה מהות החלל שנפער בנפשו, היא הדחיקה כל חייה את העובדה שפעם, לפני גיל חמש, היא הייתה ילדה אחרת, עם שם אחר וחיים אחרים. הוא ידע שהוא מאומץ מיומו הראשון. היא גילתה זאת בדרך מצמררת רק בגיל 43.

 

"רק בשבעה, אחרי שאמא שלי נפטרה, אמר לי הרופא שטיפל בה: 'אני משתתף בצערך, וכל הכבוד לך על מה שעשית בשביל אמך. אפילו ילד אמיתי לא היה עושה את מה שאת עשית‭.'‬ שאלתי: 'מה זאת אומרת‭,'?‬ והוא אמר: 'מה, לא ידעת שאת מאומצת‭.'?‬ באותו רגע חשבתי שהתקרה נופלת לי על הראש".

 

מה הרגשת כשהבנת שבעצם כולם ידעו ורק את לא?

"חודשיים לא זזתי מהמיטה. הייתי בדיכאון. בעלי היה צריך לרחוץ אותי ולהאכיל אותי. הרגשתי מרומה".

 

את כועסת על ההורים שהסתירו את זה ממך?

"אין לי תחושה של כעס, אבל יש תחושה של החמצה. הייתי רוצה לפגוש את האישה שילדה אותי, אבל כשגיליתי את הסוד היא כבר לא הייתה בחיים‭."‬

 

אריה: "המסר העיקרי שאני רוצה להעביר בכתבה הזאת הוא שאסור להסתיר מילד את העובדה שהוא מאומץ. זה ממש פשע. צריך לחוקק חוק נגד זה".

 

זיכרון המגע של היד

 

כשהתחיל לחפש את אחותו, לא ידע אריה שהמסע ייקח לו 25 שנה. רשויות הרווחה אמרו לו שאי אפשר לעזור לו כיוון שהאחות לא הגישה בקשה לפתוח את התיק. אריה תהה מדוע מתמהמהת האחות, בלי לשער שאולי היא לא יודעת שהיא מאומצת. לבסוף איים לפנות לשר הפנים ולחשוף את הקשיים שהרשויות מערימים עליו. תוך זמן קצר נתבשר: "מצאנו את אחותך‭."‬

 

"אני לא ידעתי כלום. כל המשפחה מסביב ידעה, בעלי ידע, ורק אני לא‭"
"בפגישה הראשונה אני נכנסתי לפניה וכשהיא נכנסה, קמתי, לחצתי את ידה, ואמרתי: 'נעים מאוד', היא אמרה: 'נעים מאוד', ‬ואז השתררה דממה של איזה שתי דקות. "לא ידענו מה להגיד אחד לשני‭,"‬ הוא מספר.

 

ברכה: "בשבילי הוא היה אדם זר. אני בכלל לא זכרתי אותו‭."‬

 

אריה: "אני סיפרתי לה איך שזיכרון המגע של היד שלה החזיק אותי כל השנים. שאלתי אותה: 'את זוכרת משהו מהעבר שלך‭'?‬ ואז פתאום נשבר הקרח והתחלנו להעלות זיכרונות‭."‬

 

ברכה: "התחיל לצאת לי הכל מבפנים. כל מה שעברנו שם. הזכרונות המשותפים קשרו בינינו מאוד. מאז לא נפרדנו‭."‬

 

איך סיפרו לך שאתה מאומץ?

"זו פשוט הייתה עובדה קיימת בבית מהרגע שהגעתי לשם. ההורים שלי קיבלו הנחיות מהעובדת סוציאלית לספר לי מהתחלה, כי גרנו במושב שיתופי, כולם ידעו הכל על כולם, וחששו שאני אגלה את זה בדרך עקיפה".

 

ברכה: "אני לא ידעתי כלום. כל המשפחה מסביב ידעה, בעלי ידע, ורק אני לא‭."‬

 

איך בעלך הסתיר ממך סוד כזה?

"ההורים ביקשו ממנו לא לספר, אז הוא לא סיפר. כשנודע לי שהוא ידע, התגרשתי ממנו. אמרתי לו: 'איך יכולת לחיות איתי 25 שנה בשקר‭"'?‬.

 

אבל בינתיים התחתנת איתו שוב.

"הוא חלה ועבר השתלת מוח עצם, אז הלכתי להתייעץ עם רב והוא אמר לי לחזור אליו ולטפל בו, כי הוא אבא של הילדים שלי‭."‬

 

מכות רצח והתעללות בבית היתומים

 

הם נולדו למשפחת עולים קשת יום מטורקיה, שחיה במעברה ברמלה. מיד אחרי לידתו של אריה נטש האב את הבית, והותיר את האם מטופלת בשלושה ילדים: אריה (מרדכי), ברכה (קלרה) ומשה, בנה בן העשר מנישואים קודמים. כשאריה היה בן שנה וחצי וברכה בת שלוש, הם נחטפו, לטענתם, מגן הילדים שבו שהו, בהסכמה ובעידוד של הרשויות.

 

"הייתה תקופה שחטפו פה ילדים ואף אחד לא דיבר‭,"‬ הם אומרים. "זו הייתה תקופת הצנע. לרשויות הרווחה היה קשה לטפל בילדים במצוקה, ולכן היו מוסרים אותם למשפחות מסודרות, לפעמים אפילו תמורת תשלום. רוב הילדים שנחטפו באמת היו ילדי תימן, כי כשהתימנים הגיעו לארץ הם היו תמימים ומאוד סמכו על הרשויות. אמא הביולוגית שלנו אמנם לא הייתה תימנייה, אבל גם היא הייתה עולה חדשה, אנלפבתית, חד הורית, אז לקחו אותנו ממנה, במקום לעזור לה לגדל אותנו‭."‬

 

לאן הועברתם לאחר שנלקחתם?

אריה: "הועברנו לבית יתומים של ויצ"ו בירושלים. הטראומות שיש לי משם רודפות אותי כל החיים. היו מכות רצח והתעללות מינית. אני הגעתי לנורדיה עם שתי רגליים שבורות, והיו לי חורים בגב מאבעבועות שלא טופלו. בבית היתומים היו סוגרים אותנו בשירותים בחושך במשך שעות. אני לא מבין למה. מה יש להתעלל ככה בילד בן שלוש? כל עוד אחותי הייתה איתי, החזקתי מעמד, אבל כשלקחו אותה, זה היה כמו מוות. אני לא מבין למה הפרידו בינינו. אני בטוח שאם היו משתדלים, היו מצליחים למצוא משפחה שרוצה את שנינו. נטשו אותי פעמיים, ועד היום אני לא מתאושש מזה‭."‬

 

ברכה: "היו מעירים אותנו עם צינור מים, בשיא הקור. עד היום אני לא יכולה לראות צינור מים. פעם בשבועיים-שלושה היו באים עם שק של בגדים ישנים וזורקים לנו באמצע החדר וכל הילדים התנפלו וחטפו כי קפאנו מקור". 

 

את ברכה אימצו בני הזוג מקס ולוני ויינבך מאשקלון, עולים ותיקים מגרמניה.

 

מעולם לא חשדת שאת מאומצת?

"היו לי חשדות, אבל לא משהו קונקרטי. הרגשתי תמיד שאני לא הטיפוס של אמא. היא הייתה יקית, שלא מחייכת לאנשים ולא מכניסה אנשים הביתה. אף פעם לא התחברתי לזה. היא גם לא נתנה לי אהבה, מעולם לא חיבקה אותי ולא נישקה אותי, אבל אבא שלי אהב אותי מאוד. הוא היה לוקח אותי להצגות, לבלט ולקונצרטים בלי סוף‭."‬

 

את חושבת שיש קשר בין היחס שלה אלייך לעובדה שהיית מאומצת?

"בלי ספק. פעם היא דיברה עם השכנה על משהו ואמרה לה 'מה שלא יוצא מהבטן, לא יכול להיות בלב שלם‭.'‬ אז לא ידעתי מה אני צריכה להבין מזה, אבל בדיעבד אני יודעת שהיא התכוונה גם לעצמה‭."‬

 

את אריה אימצו צילה ושמואל בן אברהם, לוחמי צה"ל ופדויי שבי מהקרב על משמר הירדן במלחמת העצמאות, שסחבו טראומות קשות מתקופת השבי.

 

היה לך טוב איתם?

"בגדול כן, אבל אני הייתי ילד בעייתי ולאמא היו בעיות כי היא נפצעה במלחמה ונפלה בשבי. היא הייתה בטיפול פסיכיאטרי ואבא שלי לא ידע לטפל בילדים. לא הייתה לו גישה. אני יכול לספור על הידיים כמה פעמים הוא חיבק אותי בחיים. היה חסר לי רגש".

 

לא מבינים למה הפרידו ביניהם. ברכה ואריה (צילום: גל חרמוני )
לא מבינים למה הפרידו ביניהם. ברכה ואריה (צילום: גל חרמוני )

 

"היו פה חטיפות של ילדים"

 

אחרי פגישתם איתרו השניים את משה, אחיהם הגדול, שמתגורר ברמלה, נשוי ואב לילדים, וממנו נודע להם שיש להם עוד אח למחצה בשם סימנטוב, שנולד מבעל אחר שהאם נישאה לו לאחר שנלקחו, והוא חי בפריז כבר 30 שנה.

 

איך היה המפגש עם אחיכם הגדול, משה?

אריה: "מתברר שמשה ראה איך לקחו אותנו. הוא סיפר לנו שאחרי שאמא חזרה מהאשפוז בבאר יעקב, הכירו לה ניצול שואה מיוון, שהיה הרבה יותר מבוגר ממנה והיא התחתנה איתו. מהנישואים האלה נולד סימנטוב".

 

פגשתם גם את סימנטוב?

ברכה: "שבוע אחרי שמשה צלצל אליו וסיפר לו עלינו, הוא כבר היה פה. היה מפגש מרגש מאוד‭."‬

 

אריה: "הוא מאוד דומה לי חיצונית. אבל הוא אמר לנו דוגרי: 'אין לי שום דבר איתכם, אתם אחים שלי רק על הנייר‭."'‬

 

דרך משה הגיעו השניים לדודים ולשכנים שסיפרו להם על נסיבות מסירתם. ברכה: "יום אחד אמא באה למעון ולא מצאה אותנו. אמרו לה: 'לקחנו אותם לאמריקה, שמה יהיה להם טוב‭.'‬ היא התחילה לצעוק, גזרה את השיער, עשתה לעצמה קרחת. היא השתגעה לגמרי. היא הסתובבה ברחובות במשך חודשים עם התמונות שלנו ושאלה את העוברים והשבים איפה הילדים שלה. בסוף אשפזו אותה שנתיים בבאר יעקב‭."‬

 

אריה: "עוד באותו יום היא נסעה לבת דודה שלה בהרצליה, כי היא ידעה עברית, ודרכה היא ניסתה לברר מה קרה איתנו. אמרו לה שאמא חתמה על מסירתנו‭."‬

 

היא באמת חתמה?

אריה: "היא לא ידעה עברית ובטח שלא לכתוב ולקרוא. היא חשבה שהיא חותמת על שיכון, ובעצם חתמה על האימוץ. מצאנו את המסמך שבו היא כביכול חתמה. רימו אותה. היא חתמה בטביעת אצבע, ולא הבינה בכלל על מה היא חותמת‭."‬

 

חשבתם לתבוע את המדינה על העוול שנגרם לכם?

ברכה: "רצינו, בעיקר בשביל להראות לכולם שהסיפור החטיפות זה לא המצאה של הרב עוזי משולם, אבל לצערנו אף עורך דין לא רצה לקחת את התיק. יש לנו קייס לתביעה, כי חטפו אותנו בחסות המדינה‭."‬

 

אריה: "זה המסר שאנחנו רוצים להעביר בכתבה הזאת, שהיו פה חטיפות של ילדים, ולא רק תימנים‭."‬

 

אחרי שגיליתם שהיא לא נטשה אתכם, סלחתם לה?

אריה: "היום, אחרי שמצאנו את המשפחה, אפשר להגיד הרבה דברים לזכותה, אבל הילד שבתוכי לא מסוגל לסלוח לה. תחושת הנטישה קיימת והיא בלתי נסלחת. הצלקת לא תימחה לעולם‭."‬

 

ברכה: "אני מצטערת שלא יצא לי לפגוש אותה. כואב לי האופן שבו היא סיימה את חייה, בבדידות גדולה".