הזיכרון הראשון שלי מאתא הוא מערכת קורדרוי שכללה מכנסיים וקפוצ'ון בצבע אדום-בורגונדי, שאותה קניתי לעצמי בכיתה י’ מהכסף הראשון שהרווחתי כמדריכה בקייטנה העירונית של חיפה. למכנסיים היו שני קפלונים במותניים ולקפוצ'ון הייתה בטנה משובצת בצבעים תואמים. אהבתי מאוד את הצירוף ה"קולי" של המכנסיים והקפוצ'ון, שהתאים לי מאוד, וגם את הכינוי כיפה אדומה שהדביקו לי בעת לבישתם.

 

איורים של ריקי בן-ארי לאתא, מתוך דבר השבוע, 1964
צילום של מולה עשת לאתא, שנות ה-70

 

הזיכרון השני שלי מאתא הוא משנת 1966 או 1967, כאשר קניתי לי בחנות של אתא, ברחוב אלנבי 62 בתל-אביב, שתי שמלות מקסימות שעיצבה לולה בר לאתא. האחת, שמלת מיני מכותנה דקה בצבע שמנת עם רצועת תחרה מתחת לחזה, והשנייה שמלת פסים בוורוד-לבן בגזרת איי-ליין שהיה אז מאוד אופנתי. שתי השמלות נרכשו אחרי הלידה הראשונה שלי, כדי לחגוג את חזרתי למידה 38. כמה חבל שלא עלה אז בדעתי לשמור את השמלות ההן של אתא, שכיום הן נדירות וקשות להשגה, או לפחות להצטלם איתן למזכרת.

 

דוגמיות בדים להכנת קולקציה באתא, מתוך ארכיון שנקר, צילום: ערן ליטווין

 

הזיכרון הבא שלי מאתא הוא משנת 1982, כאשר הוזמנתי על ידי המנכ"ל דאז, דוד ארבל, להיות מעצבת בגדי הילדים של המפעל.
העבודה התמצתה בנסיעה שבועית לכפר-אתא, ליום עבודה ארוך שבסיומו חזרתי מותשת ובדרך כלל גם מתוסכלת בגלל התנאים הבלתי אפשריים שבהם נאלצתי לעבוד.

 

 

התלושים שקבלתי לארוחת צהריים באתא      צילום: מבית פישר

 

אלה היו הימים שבהם נאבקה אתא על קיומה. המפעל צבר עד אז חובות בהיקף כזה שהבעלים של המפעל באותה תקופה, דב אייזנברג, החליט למכור אותה בכל מחיר כדי להיפטר מהחובות התופחים. אבל למרות שמחיר המפעל למכירה היה נמוך משוויו האמיתי, לא נמצאו לו קונים.

 

בגדי ילדים שעיצבתי לאתא. צילום: מולה עשת

 

 

לילי דרוויש ז"ל, מעצבת בגדי הנשים של אתא. צילום: מולה עשת

 

בינתיים שכרו הבעלים חברת ניהול כדי לשקם את המפעל השוקע, אלא שלחברת הניהול לא היה שום ידע בתיפעול מפעל טקסטיל, והיא נקטה מספר צעדים מסוכנים (שביניהם רכישת אלסקה-ספורטלייף לצורך מיזוג שלושת המפעלים למפעל אחד) ששיקעו את אתא עמוק יותר בבוץ, עד שהתקבלה ההחלטה הבלתי נמנעת: לסגור את המפעל ולפטר את העובדים.

הזיכרונות שלי מאותה תקופה הם עצובים. מכיוון שרכישת חומרים חדשים למחלקת דיגום הופסקה, הייתי צריכה להתאים לבגדי הילדים החדשים שעיצבתי כפתורים וקישוטים ממה שהיה במלאי. פתרון זה פגע קשות ברמת העיצוב וגרם לי תיסכול רב, וכשגם המשכורת לא שולמה - החלטתי להתפטר.

 

המשך קורות המפעל עד לסגירתו הסופית בשנת 1985 היו אייטם קבוע בחדשות הטלוויזיה בשחור-לבן של תחילת שנות ה-80. עובדי המפעל, ובראשם פיני גרוב, פתחו בשביתה ממושכת ועתירת אמוציות, שהתבטאו על המרקע בדמעות, התעלפויות וזעקות ייאוש. רוב הישראלים הזדהו עם השובתים והאמינו, ממש כמוני, שהמדינה לא תיתן לאתא להתחסל, כי אתא לא הייתה רק עוד מפעל טקסטיל שנקלע לקשיים, אתא הייתה ספינת הדגל של התעשייה העברית מראשיתה, וקורותיה היו שלובים בקורות מדינת ישראל.

אבל אתא בכל זאת נסגרה, מכיוון שהיא הייתה מזוהה עם דור שכבר לא היה רלוונטי, ועם משטר סוציאליסטי שהפך להיות קפיטליסטי. החאקי כידוע הוחלף בג’ינס, ההורה הוחלפה ברוק ולזכרונות העבר שפעם ריגשו כל לב - כבר לא היה ביקוש.

 

תודה לערן ליטווין על התמונות מתוך התערוכה על אתא, שתתקיים במהלך 2011 במוזיאון ארץ-ישראל.