הדפסה
לכתבה באתר
אנחנו נשים עצמאיות: לומדות, עובדות, מתגייסות לצבא, יודעות להרוויח כסף ולהוציא אותו. אנחנו באמת יכולות להסתדר בעצמנו בכל תחום, כמעט. כי אם נסתכל טוב-טוב, נגלה שיש תחומים שבהם העצמאות שלנו נבלמת. שם, משום מה, מנשים חזקות ומסוגלות, אזרחיות גאות של המאה ה-21, אנחנו הופכות לגבירות ויקטוריאניות חיוורות לחיים והדוקות מחוך, שחייבות - פשוט חייבות - כתף חסונה של גבר להישען עליה. אם לא, נתעלף.
"זה קורה בתחומים ספציפיים, שתחומים קרובים אליהם נחשבים מזמן לטריטוריה נשית", אומרת ד"ר רונית קרק, ראש מסלול מגדר בשטח בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. החלוקות קבועות, אבל אם בוחנים אותן היטב, הן תמוהות, כמעט שרירותיות. למשל:
תחזוקת רכב. נשים נוהגות בקלות לכל מקום, ומשפיעות יותר מהגבר על ההחלטה איזה רכב תקנה המשפחה. אבל כשגבר ואישה נוסעים יחד, כמעט תמיד הוא זה שיתפוס את ההגה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתחזוקה שוטפת של האוטו: לרוב הגבר לוקח למוסך את הרכב, והוא הכתובת כשיש תקר או תקלה אחרת. הבדיחה הידועה אומרת שההבדל בין גבר לאישה שנתקע להם האוטו הוא שהאישה תצא מהרכב ותזמין גרר, ואילו הגבר ייצא מהאוטו, יפתח את מכסה המנוע, יתעמק בחוטים, ורק אז יזמין גרר. יש בבדיחה הזו הרבה אמת: גם אם הגבר לא בהכרח מבין יותר מהאישה, מצופה ממנו להבין. זו נחשבת טריטוריה גברית, ולכן הוא חייב לפתוח את מכסה המנוע, והיא לא.
טכנולוגיה והתקנה של טכנולוגיה. מי יתקין את הדי.וי.די החדש, מדיח הכלים המשוכלל או המדפסת? ברור שלא האישה, גם אם היא יודעת בדיוק כמו הגבר שלה לקרוא הוראות. החלוקה מתהפכת כשמדובר בתפעול של הטכנולוגיה: כאן, האישה תלמד תוך שבוע להפעיל 24 תוכניות מדיח, בעוד הגבר שלצידה יפתח חוסר קליטה בלתי מוסבר. היא זו שתדע לתפעל את מכשירי החשמל הביתיים. (מכונת כביסה, מיקסר, מעבד מזון), למרות שלכאורה היא לא מבינה בטכנולוגיה.
תיקונים בבית. לכאורה, הנשים הן אלה שיודעות לבחור תמונות ולעצב בתים, אבל כשזה עובר לשלב הביצוע, האישה כמעט תמיד תקרא לגבר שיתלה את המדף או התמונה על הקיר. אפילו בתיקוני חשמל, שלא דורשים לשאת מקדחה כבדה, אלא עדינות ודיוק – נשים מוותרות מראש.
ג'וקים ועכברים. יש לטאה בבית? אמא תגרש. עכביש פלש לשטח? אין בעיה, אמא תזיז עם המטאטא. אבל כשמדובר בג'וק, או חס וחלילה עכבר? כאן כבר חייבים גבר, ומיד.
כסף. גם היום, נשים רבות נותנות לבעל לנהל את העניינים בבנק. הוא זה שמחליט איפה ומתי להשקיע, והוא זה שמדבר עם הבנק.
למה אנחנו מוותרות על העצמאות?
אז למה בעצם אנחנו משילות מעצמנו בחינניות את העצמאות כמו צעיף משי מיותר דווקא בתחומים האלה? למה אנחנו צובעות אבל לא תוקעות מסמר, מפעילות מעבד מזון אבל לא מכסחת דשא, נוהגות אבל לא מחליפות צמיג עם תקר?
"כנראה שזה קורה בעיקר מפני שאלה תחומים שסטריאוטיפית היו שייכים לשדה הגברי," אומרת ד"ר קרק. "החלוקה מבוססת על חלוקת תפקידים היסטורית: אם פעם האישה הייתה זו שכיבסה את הבגדים בנחל ושטפה כלים בכיור, היום היא יכולה להפעיל תוכניות במכונת הכביסה או המדיח; אבל היא לא זו שתתקין אותם, מפני שבנייה והתקנה שייכים היסטורית לטריטוריה הגברית. כל מה שקשור לרכב נחשב תרבותית כגברי - ולכן הגבר הוא זה שיפתח את מכסה המנוע או ינהג במכונית כשכל המשפחה יושבת בה, אף שהוכח במחקרים שנשים נוהגות בטוח יותר. סטריאוטיפית, גם כסף שייך לתחום הגברי, ונשים מקבלות מסר שהן לא מבינות בזה. העכבר או הג'וק קשורים לשאלה מי מגן, ומי זקוק
"דווקא מפני שהזירות שבהן אנחנו מאבדות את העצמאות הן פעוטות כל כך, כמעט סימבוליות, אפשר להבין שהבחירה לעשות או לא לעשות משהו קשורה לאופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו כלפי העולם. הסוציולוג הנודע גופמן טען שאנחנו כל הזמן מציגים תפקיד כלפי העולם שסביבנו. הבחירה היא לא עניין של יכולות (כי אם את יכולה להרכיב מעבד מזון את יכולה גם לתדלק), אלא חלק מההגדרות של מה נשי ומה גברי. כשמופיע ג'וק בחדר, ועשר נשים צועקות בעוד נער בן 15 'מציל' אותן, ברור שיש כאן סוג של הצגה חברתית לא מודעת. הזירות האלו נבחרו כדי להציג נשיות או גבריות. מי שחוצה אותן (למשל, אישה קודחת בקיר או גבר מגהץ) נתפס כחריג, ומעורר ביקורת או השתאות.
"ויש עוד סיבה, מעשית יותר: כשמסתכלים על בעלי המקצוע החיצוניים בתחומים האלה, ניתן לראות שהם רובם גברים: טכנאי מחשבים, חשמלאים, מדבירים - כמעט אף פעם לא נמצא במקצועות האלו נשים. מוסך, למשל, הוא סביבה גברית מובהקת, עם שפה גברית מובהקת, שלא פעם נותנת לאישה תחושה שהיא לא מבינה, וזה לא המקום בשבילה. לכן אין פלא שהיא מעדיפה לשלוח את בן הזוג שלה עם האוטו המקולקל".
ואולי אנחנו נמנעות מהתפקידים האלה כי יש לנו מספיק על הראש? אולי פשוט אנחנו מעדיפות להשאיר קצת עבודה לגבר?
היה אפשר לחשוב כך לו בכל משפחה האישה הייתה מורידה מעצמה מטלות שונות. אבל כאן מדובר בהסדרים כלליים, ודי פעוטים וסימבוליים. כך שכנראה יותר משמדובר בחלוקת עבודה אמיתית, מדובר בזירות שבהן אנחנו מציגות נשיות".
ומה המחיר?
"לכאורה המחיר נמוך. מדובר כמעט בטקסים בתחומים מוגבלים, שאפילו מורידים מהאישה עול. אבל המחיר הוא כבד ברמה הסמלית: הטקסים האלה משמרים את ההנחה שיש דברים שגבר יכול לעשות ואישה לא - ולהיפך. הם משמרים את האמונה שנשים פחדניות, לא מסתדרות לבד, לא יכולות לעצב את סביבתן לבד, לתחזק את הרכב שלהן. הם משמרים הזדקקות למישהו שיסייע.
"כשאנחנו משתפים פעולה עם חלוקות התפקידים הללו, אנחנו מוותרים על חלק מהעצמאות שלנו, ובעיקר על יכולת הבחירה שלנו. אם נשים ירשו לעצמן להתנסות בניהול כספים או בתיקון מכשירי חשמל, חלקן יגלו שהן דווקא טובות בזה. יש גברים שהיו יכולים להיות מצוינים בקניית בגדים לילדים או בעיצוב הבית - לו רק היו מפסיקים לשמר את האמונה שהם לא מבינים בזה. כל עוד הטקסים יוצרים הבדל חברתי בין גברים ונשים, הבחירה מוכתבת מלמעלה, ולא מבוססת על היכולות האישיות שלנו.
"חשוב להבין שההחלטה שגברים מבינים טוב יותר בכסף, למשל, היא החלטה חברתית ולא הבדל ביולוגי: יש חברות בהן מקובל שהגבר מעביר את כל הכסף שהוא מרוויח לאישה, והיא זו שמנהלת אותו. באירופה מגישים את החשבון במסעדה לגבר, אבל בווייטנאם, הוא יוגש תמיד לאישה. בישראל נהגת אוטובוס היא חריגה, אבל בארצות הברית מקובל שנשים ינהגו באוטובוסים. ההבדל אינו ביולוגי, אלא חברתי."
להבדל החברתי הזה יכולות להיות השפעות קשות, הרחק מעבר למובן הסמלי. "כאשר אישה מוותרת על שותפות בניהול הכסף שלה, היא לא יודעת מה קורה עם הכסף שלה ולאן הוא עלול להיעלם. יש מקרים קשים - החל מבני זוג שמונעים מהאישה גישה לכסף, וכלה במצבים של גירושים, בהם אין לאישה מושג מה מגיע לה ומה חלקה.
"אני מאמינה שהבסיס לשינוי הוא דווקא אצל בעלי המקצוע. מאז שהופיעו בתחנות הדלק נשים מתדלקות, יותר נשים התחילו לתדלק בעצמן. מאז שבבנקאות יש יותר ויותר נשים בתפקידי ייעוץ השקעות וניהול, נשים מרגישות נוח יותר לנהל את חשבונותיהן בבנק. אני מאמינה שזה כדאי אפילו מבחינה כלכלית: אין לי ספק שהמוסך הראשון שיוקם באווירה נשית ויעסיק מוסכניקיות, ימשוך אליו לקוחות נשים רבות. וגם להיפך: כשבגן הילדים יהיה גנן, גברים ירגישו נוח יותר לבוא לקחת את הילד ולשאול איך עבר עליו היום."
