מורעב

סבא שלי תמיד היה אוכל קצת. בגלל זה עד יום מותו הוא היה תמיד רזה וחטוב. את מלחמת העולם השנייה באמצע שנות ה40 למאה הקודמת הוא סיים במחנה בוכנוולד בגרמניה במשקל 40 ק"ג.  כשהגיעו האמריקאים המושיעים עם אוכל, הוא קיבל את העצה שהצילה את חייו, אכול קצת. כל הניצולים המורעבים שהתנפלו על האוכל, נפטרו, מערכת העיכול שלהם לא יכולה הייתה לשאת את הכמות והאיכות.

בשנות ה80 של המאה הקודמת פרצה מגיפת האיידס, היא הייתה השואה של סוף המאה 20. מאז ועד היום, מן המפורסמות, כיצד נדבקים במחלה ובמיוחד כיצד ניתן להימנע מלהידבק בה.  ובכל זאת, אנשים עדיין נדבקים גם במקומות, שקונדום נמצא בהישג יד בצד עלון הסברה.

 

כמו כלל ההומוסקסואלים הצעירים, כשגיליתי את המיניות שלי בשנות ה-90, רעבתי לתשוקה.  אני שלא כמו סבא שלי, לא קיבלתי עצה מאף אחד, אז הדרך היחידה שמצאתי להתמודד עם הרעב שלי למגע, הייתה חרדה מטורפת ובלתי סבירה מאיידס. וכך ממגע. וכך מאינטימיות.

 

אז לא נדבקתי באיידס, אבל גם קיימתי יחסי מין, מעט, ואת התשוקה טרפתי בכפי. הרעב למגע הפך לפתולוגיה, כזה שלממש זה לנחות בארץ לא מוכרת, משותק מגעגועים למולדת. אימא נשארה מקור החום היחיד שהיה לי, הפנטזיות הגיעו לדרגה של אומנות ואני מפחד מהחיים.

 

הרעב היה מטלטל, כאבי בטן תופתיים, להלן תסמונת המעי הרגיז, הושיבו אותי על ספסל הטיפולים אצל פסיכיאטר בגיל 28. לא הייתי מסוגל להיות מרוכז בעבודה, שלל תסמינים פסיכוסומאטיים וקושי ביצרנות, וזה רק קצה המזלג של תופעות הלוואי. אחרי ארבעה סשנים של טיפולים, שלושה סוגי כדורים שונים ליום, שני פסיכיאטרים, האם משהו השתנה?  בגיל 34, בשנות ה2000, אני עדיין רעב למגע, אז אני מלמד את עצמי לאכול רק קצת ולהתקדם.

 

האמת שאני רעב מינקות, עוד משנות ה-70, כי כשהייתי בן שמונה חודשים ינקתי את פטמת אימי כל כך חזק, עד שבלעתי דם, מאז היא הפסיקה להניק אותי. פעמים רבות, חשבתי לעשות מעשה נואש,  כמו מין לא מוגן, ולשבור את הדלת הנעולה עד זוב דם. אלוהים יודע מה עצר אותי. הוא יודע כמה רציתי הקלה, שאני כל כך מורעב.

 

thinkstock :צילום