אוספת הצלחות

 

"נו, הצלחת? את כבר מצליחה?" כבר שנים שצמוד אלי שדון, רודף אחרי לכל מקום, מנדנד, נלפת לי לרגל, נושף בעורפי ומציק לי עם השאלה המתמדת, "מתי תצליחי?"

 

לפעמים אני עונה לו תוך כדי ריצה, מנסה לפייס אותו: "תראה, אני עובדת על זה, אני חרוצה, עשיתי ככה וככה וככה, ישנתי כל השבוע 12 שעות במצטבר, אין לי רגע דל, אני עושה ועושה ועושה... קצת רחמים, תרפה מהלחץ, אני מתחננת, אבל ממשיכה.

 

ולפעמים כשכבר כואב לי הצד מהריצה האינטנסיבית הזאת, אני עוצרת באמצע הדרך ופונה אליו ישירות, מתמרדת – "תגיד, מה אתה רוצה ממני לעזאזל? לאן בדיוק אני רצה? מהו מחוז החפץ הזה, מחוז ההצלחה המובטח הזה? האם שם אהיה מאושרת?

 

שלום, אני שירלי יובל-יאיר, בת 42, מגדלת שלושה ילדים (שכולם קשורים זה לזה באותו קוד גנטי), מחזיקה שלושה מקצועות (שגם הם קשורים זה לזה), נשואה לבעל אחד (סוף סוף שברנו את חוק השלושה).

 

על פי רוב הקריטריונים ויעידו לטובתי חברים ומכרים – אני די מצליחה ומוצלחת, לא שום דבר פנומנלי אבל גם לא רע בכלל. מימשתי לא מעט מהחלומות האישיים והמקצועיים שלי ואני אדם שמח בחלקי.

 

בשנים האחרונות אני חוקרת את המושג הזה – ההצלחה, את המילה הגדולה והקצת "טרוריסטית" הזאת. אני חוקרת את השאלה הזאת גם מבחינה מקצועית וגם אישית. אני רוצה לפרק את המילה הגדולה, הכללית והמבלבלת הזאת לגורמים שמרכיבים אותה, להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הצלחה, איך אני מגדירה הצלחה? מה זאת הצלחה בשבילי.

 

יש הצלחה מדידה – הצלחה שאפשר לספור אותה - היא נמדדת בציון, בכסף, בהכרה או פרסום ויש הצלחה פנימית-רגשית, הצלחה שקשורה ליכולת של אדם לממש את הפוטנציאל הגלום בו, הצלחה שקשורה למערכות היחסים שלו, הצלחה שקשורה לאהבה, למשפחה, ליכולת לחגוג את מה שיש לך, ליכולת להיות מאושר.

 

במהלך השנים הצבתי לי לא פעם מטרה או חלום ויצאתי לטפס במעלה ההר בדרך להגשמתו. בכל פעם שכבשתי לי איזה אוורסט קטן, זו הייתה תחושה מענגת ומשכרת. כשהוצאתי תקליט, כשספר חדש או הצגה שלי יצאו לאור -  תמיד ליוותה את זה שמחה גדולה וחגיגת ניצחון רגעית, אבל בכל פעם הופתעתי מחדש מהמהירות שבה הסם הזה מתפוגג לי בדם ותוך יום-יומיים, שבוע-שבועיים – מתאדה לחלוטין ונספג בטרדות היומיום הרגילות.

 

רגעי השיא האלה של הצלחות מדידות, של "גביעים" שקבלתי, לא הצליחו לתרגם את עצמם לתחושה מתמשכת של אושר. ההצלחה, הבנתי בדרך הקשה, היא היכולת להחזיק איזו תחושה מתמשכת של איזון, של סיפוק, של אושר.

 

לפעמים  אני פונה לחבר וקולגה שלי, הדר’ טל בן שחר, כדי שישלוף לי איזה מחקר עדכני להרגעה. הדוקטור מרגיע אותי ונותן לי מיד את אישור הרופא שאני כל כך זקוקה לו: "עשו המון מחקרים על השאלה הזאת, הוא פונה אלי ולשדון שלי. כל המחקרים מצביעים על זה שהצלחה לא מביאה אושר! אבל ההיפך כן נכון - אושר מביא הצלחה!"

 

אנחנו טועים בכיוון, אני מסבירה לו לשדון שרודף אחרי, מרוב הריצה הזאת שכחנו לספור את כל ההצלחות ורגעי החסד בדרך, אני פורשת ממך לתקופה, אני מודיעה לו. ויוצאת לעשות מעשה - אני רוצה למרקר לעצמי את ההצלחות היומיומיות, כמאמר שירה היפה של רחל שפירא: "שיר של יום חולין" - "אני למענך כל בוקר מלקטת פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין".

 

 

אני רוצה לאסוף למעני, הצלחות קטנות, הצלחות של יום חולין, להתבונן בכל מיני רגעים קטנים שבהם אני מרגישה פעימה של הצלחה ולחגוג כל אחת מהן בנפרד. אתם מוזמנים לשלוח לי את ההצלחות הפרטיות שלכם. ספרו לי על רגעים כאלה ואני כבר אארוז אותם בשבילנו ושיהיה לנו בהצלחה.