באירלנד לא האמינו במגדלים

רק לפני שנים ספורות, אלה היו עדיין ימי הזוהר של הכלכלה האירית. הנמר הקלטי הדהים את אירופה והעולם, בנימין נתניהו נופף במודל האירי כדוגמה שישראל צריכה לאמץ, והאפקט על עיר הבירה של אירלנד היה מובהק: צמיחה, שפע ובום נדל"ן. אלא שבניגוד למקבילה הישראלית, תל אביב - שממשיכה ליהנות מצמיחה כלכלית חדה ולקיים בועה נדל"נית - בדבלין לא הצמיחו גם בשיא הזוהר מגדלים לשמיים. שם בחרו לפתח את הפרוורים. במקום לצופף, הם העדיפו לפזר ולבזר. ספק אם הבחירה הזו הצדיקה את עצמה, מתברר. 

רק לפני שבועיים הוא השיק שם תערוכת חוצות יוצאת דופן בכל קנה מידה. התערוכה, הנקראת Urban Party, צמחה מפרויקט אינטרנטי שנעשה בשיתוף איגוד האדריכלים האירי (IAF), ובהמשך לספר המרתק Redrawing Dublin שהוציא. "העבודה על הספר החלה בשיאו של השגשוג הכלכלי, ויצא לאור כשהמשבר כבר נפער והיה בעיצומו. הספר הגיע בדיוק בזמן שבו אנשים מתחילים לחשוב על המקום שבו הם חיים, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. גם בישראל קורה אותו דבר".

פרויקט גמר חריג

רוימי (35), יליד פתח תקוה, גילה את דבלין לפני 11 שנים, כשנסע ללמד שם וידאו-ארט בקולג' מקומי, והתאהב. במשך חמש שנים נוספות, בזמן לימודיו במחלקה לאדריכלות בבצלאל, הוא המשיך לנצל את חופשות הקיץ כדי לבקר בעיר ולעבוד בה. אין פלא שאת פרויקט הגמר שלו הוא בחר, באופן חריג למדי, ליצור בדבלין ואף גרר לשם כך את מנחה הפרויקט, האדריכל שרון רוטברד (זה, מצידו, העביר באירלנד סדנה על ספרו "עיר לבנה עיר שחורה"). העיסוק בפרויקט הגמר בדבלין והתבססותו בעיר בתום לימודיו הביאו את רוימי להסיק שורה של תובנות על העיר, כאלה שרק אורח-קבוע יכול למצוא.

הוא עבד באחד ממשרדי האדריכלים המובילים באירלנד, שנהנתה כאמור משגשוג כלכלי שעדיין לא נבלם אז, וזכה בתמיכה נדיבה לעריכת המחקר והוצאת הספר עב הכרס (360 עמודים) בהוצאת ספרי האמנות והאדריכלות היוקרתית גאנדון. מאחר שהשתתף בצוות תכנון שעסק בהתחדשות עירונית בדבלין, הוא החל להתמקד בשפה האדריכלית והעירונית שלה ו"לחקור את הרחובות יחד עם פול קרנס, מתכנן ערים בכיר במועצת העיר. מתוך העבודה המשותפת צמח הספר".

יש תובנות על הדמיון בין אירלנד לישראל, בין דבלין לתל אביב?

"הדמיון המרכזי בין אירלנד לישראל הוא ששתיהן סוג של אי. אירלנד היא אי במישור הפיזי, וישראל היא אי במישור הפוליטי. דבר נוסף הוא הקשר המנטאלי עם ארצות הברית: לאירים יש תחושה חזקה כלפיה, ובעיקר כלפי החוף המזרחי שבו התיישבה אוכלוסייה אירית גדולה עוד לפני 200 שנה. לישראל יש קשר דומה, בגלל ההגירה בעבר ובהווה ובגלל הקשר הפוליטי. גם בתחום הכלכלה קיים דמיון: בשתיהן צמח שוק היי-טק כמעט במקביל, והגיע להישגים גבוהים במיוחד. אבל בשונה מאירלנד, שנמצאת כל הזמן בקשר עם אירופה ואמריקה, ישראל נמצאת בתחרות תמידית מול עצמה. הביקורת כאן באה מבפנים וההתבוננות החוצה היא בעייתית".

מה ניתן ללמוד מדבלין?

"מבחינה תכנונית-אדריכלית, היחס בין ישראל לאירלנד הוא כמעט הפוך. דבלין מאוד מאופקת. עם כל התקציבים וההצלחה המסחררת שהייתה עד המשבר, הם נמנעו מהשקעות מוגזמות ומתוכניות גרנדיוזיות. היה לזה אולי גם מחיר: הם נמנעו מלבנות לגובה ונמנעו מהגברת הצפיפות, ולמעשה שקעו בתהליך פירוור אדיר. הוא גם זה שהביא ליצירתה של בועת נדל"ן, שלה היה חלק במשבר שאליו הם נכנסו.

לקראת סוף הספר אתם מציגים מספר ערים בלתי צפויות בעולם, שמהן מומלץ ללמוד. תל אביב משתלבת ברשימה כזו?

"בערים שהבאנו יש משהו לא רגיל, הן באמת לא צפויות, ולכן גם לא נהוג בתחום התכנון ללמוד מהן. אנחנו בחרנו דווקא להפנות אליהן את המבט וללמוד. מסאו פאולו, למשל, אני חושב שאפשר ללמוד כיצד לא להיות מקובע. איך עיר עם כל כך הרבה בעיות של פשע ועוני הופכת למרכז תרבות מוצלח. ממקסיקו סיטי ניתן ללמוד על המטרו המדהים, שפועל באופן מופתי. טוקיו חיה על הקצה, וגם זה ערך ייחודי שאפשר להתייחס אליו, ובתל אביב הנונשלנטיות שמאפיינת לא רק את הארכיטקטורה המקומית אלא גם את השפה, הלבוש וההתנהגות – וזהו ערך שראוי ללמוד. הבתים בסגנון הבאוהאוס פשוטי ועם זאת מוצלחים ויעילים. אפשר לראות גם את הכפכפים שכולם בארץ הולכים איתם - זה סגנון זרוק, שיוצר שימושיות ואיכות בפשטות".

יש לך רעיון לספר נוסף?

"אני משער שהספר הבא יעסוק בישראל. בדומה לספר הזה, שמתחיל לעסוק בקשרים העירוניים ויורד עד לרזולוציה של פרטי בניין, הספר על ישראל ילך באותו כיוון".