החשיבה על המושג "שפתיים" מעלה ברובנו אסוציאציה מיידית אחת: שפתיה העסיסיות של אנג'לינה ג'ולי. נשים רבות חושקות בגרסה החושנית של האיבר הבולט הזה, ולא מעט פונות לשפתונים מעבים, איפור קבוע או הזרקת קולגן. נשאלת השאלה: מתי הפכו השפתיים לאייקון בפני עצמן, ומהו מקור השפעתן הגדולה עלינו? איך קרה שהשפתיים מצאו את עצמן במרכז הטקסט, ומדוע דווקא שני הקפלים הרכים, האדמדמים והבשרניים שמקיפים את הפה, מובילים אותנו אוטומטית למחשבות על יופי וחושניות?

 

ג'ולי היא לא הכוכבת הראשונה שעשתה לעצמה שם עולמי בזכות שפתייה - כבר בשנות ה-20 סומנה קרלה בואו, שחקנית הסרטים האילמים, כבעלת שפתיים מושלמות שהזכירו קשת של קופידון. מחוץ להוליווד ולאורך ההיסטוריה, השפתיים הודגשו בתרבויות רבות וריכזו סביבן עולם שלם של מנהגים ותפיסות, ולא בכדי. מטבען הן איבר מרכזי בהמחשת הבעות ורגשות אנושיים. צורתן, עוביין, תנועתן וצבען משתנים תכופות, לא תמיד בשליטתנו או אפילו בידיעתנו, בהתאם לגירויים שונים כגון טמפרטורה או התרגשות. הדינמיות הזו הופכת את השפתיים לאיבר שההתמקדות בו היא כמעט אינסטינקטיבית; ובאופן טבעי, ככל שאנו מתרכזים באובייקט זמן רב יותר, משמעותו מועצמת.

 

עגלגלות מהפנטת

 

השפתיים הן צומת כל החושים - יש בהן ריכוז עצבים גבוה ולכן הן מגיבות למגע, הן הסוכנות של חוש השמיעה באמצעות הקולות שבוקעים מהן, התבלטות צבען וצורתן כנגד עור הפנים פונה לחוש הראייה והשימוש בהן לצריכת מזון מתקשר לחוש הטעם. כל זאת, עוד לפני שהזכרנו את העובדה שבתת המודע, השפתיים מזכירות לרבים את איבר המין הנשי ומובילות לעולם שלם של אסוציאציות פרועות.

 

עומדות בזכות עצמן. גרפיטי בוושינגטון (צילום: gettyimages )
עומדות בזכות עצמן. גרפיטי בוושינגטון (צילום: gettyimages )

   

גם לצורתן המופשטת ולעגלגלותן של השפתיים ישנה משמעות: באופן שבו בני אדם מגיבים לאופיים של קווים, זוויות ומבני עצמים וחללים, לעגלגלות משמעות שונה בהשוואה לקווים ישרים. קווים מעוגלים מתקשרים לעדינות ולמסרים שאינם מאיימים, לעומת קווים ישרים וחדים שמשדרים חוסר גמישות וכוחניות. האמן פייט מונדריאן, מחסידי הקווים הישרים, אמר פעם: "עיקולים הם רגשיים מדי". השפתיים, אם כן, הן האיבר הרגשי מכולם. הן "משדרות" את פנימיות האדם ומסייעות בהבעת סקאלת מצבי הרוח. פסיכולוגים, למשל, מדברים על התכווצותן של שפתיים ואף התכוונותן כלפי מטה ונשיכתן בעת מצוקה ומתח. המשחק שהשפתיים מאפשרות - נשיכה, כיווץ וחיוך - זיכתה אותן במעמד של איבר חיוני בהבעות חיזור, שכן הן מתרחבות ומאדימות כתוצאה מגירוי מיני.

 

Read my lips

 

בתרבויות מצרים, אשור ובבל העתיקות, השלב האחרון בעיצוב פסלים דמויי אלים כלל טקס של "פתיחת פה" על ידי שטיפת "שפתי" הפסל. מטרת הטקס היתה להפיח בו חיים דרך החדרת רוח האל לתוכו, ואך טבעי שהטקס המסקרן הזה התמקד בחלק של הפסל שרמז יותר מכל על חיות ותזוזה. ב"מהבהרטה", האפוס ההודי המפורסם, נחתכים שפתיה ואפה של שורפנקהה, דמות שמנסה לחבל באושרם של גיבורי האפוס - עונש מיתולוגי גם בתרבויות אסיאתיות קדומות. גם היום, אצל בני המורסי בדרום מערב אתיופיה ובקרב בני שבטים רבים אחרים, השפתיים מורחבות על ידי החדרה הדרגתית של לוחיות הולכות וגדלות אל חתך בשפה התחתונה. בני המורסי רואים במנהג זה סממן לזהותם הייחודית ולאוטונומיה שלהם בתוך אתיופיה. מכאן ועד לצביעת השפתיים באודם או בגלוס, ואפילו הזרקת בוטוקס לתוכן, הדרך קצרה ממה שנדמה בתחילה.

 

אין זה מפליא, אם כך, שבחיי היומיום השפתיים נמצאות בכל מקום. עולם הפרסום היה כנראה גווע בלי דימויי שפתיים חושניים ובלי נשיקות לוהטות. הפופולריות שלהן היא קונצנזוס כלל עולמי, שמתורגם לתעשייה תוססת של אביזרים בהם השפתיים מככבות ככריות נוי, תליונים והדפסים. הן אייקוניות מספיק כדי לעמוד בפני עצמן, ללא כל אישה מאחוריהן, בפוסטרים של אנדי וורהול וכסימני נשיקה על מפיות, ששימשו כטוויסט בעלילה באינספור סרטים הוליוודיים. ולבסוף (ראו מקרה אנג'לינה) הן עשויות להיות המפתח לקריירה שלמה. שאלו את דונטלה ורסאצ'ה, שהפכה את הדוגמנית בעלת שפתי הלב לינדזי וויקסון למוזה שלה: "תראו אותה, היא נראית כמו בובה קטנה", משתפכת דונטלה, שפתיה עמוסות בקולגן, בפרק שהוקדש לה בסדרה הדוקומנטרית "היום שלפני". אובססיה, הערצה והנצחת הפטיש – הכול בסצנה אחת.