חשיפה: תיאטרון "הבימה" המחודש

אוהבים או שונאים את הבימה? זו השאלה שעלתה כנראה בראשו של כל עובר ושב, שחלף בשנה האחרונה על פניו של משכן התיאטרון הלאומי. מאז מארס 2007 ועד היום, הפך המבנה הוותיק ממוקד הצגות תוסס לאתר בנייה רועש וגועש, והאיבה שהוא מעורר עדיין אינה שוככת.  

לא רק בניין הבימה מצית התנגדות עזה בקרב רואיו, כי אם גם שכניו הקרובים במתחם התרבות של תל אביב, שכולם מצויים במרכזם של דיונים ממושכים ומאבקים סוערים: ביתן הלנה רובינשטיין שעתידו טרם הוברר; גן יעקב שחודש לאחרונה; והיכל התרבות שעדיין לא חצה את משוכות האישורים הבירוקרטיים בדרך לשיפוץ מקיף, בעקבות התנגדויות תושבים ואנשי מקצוע. ועדיין, בשלב זה סופג "הבימה" את הביקורת החריפה מכולם. ביקשנו מאדריכל השיפוץ, רם כרמי, להיכנס למבנה הסגור כדי להציג את עבודתו ולנמק אותה, תוך התייחסות לטענות כלפיו.

האם אפשר להפסיק לשנוא את הבימה?

ככל שזה נשמע בלתי אפשרי, אחרי שנים של סחבת, תקציבים תופחים בקצב מבהיל ושערוריות הנדסיות, בימים אלה נשלמות סוף-סוף עבודות הגמר בבניין התיאטרון. הבימה כבר הייתה אמורה לחזור ולהציג במשכנה המחודש לפני שנה ויותר, אך תקלות בלתי צפויות ותקציבים שהכפילו ושילשו את עצמם הפכו את הפרויקט לצרה צרורה.

קשיים אלה הם חלק מההיסטוריה של הבימה, מאז שהתבססה בעיר העברית הראשונה. ב-1935 הונחה, בנוכחות הנציב הבריטי העליון, אבן הפינה למשכן הקבע לתיאטרון בקצה רחוב רוטשילד. רק עשר שנים מאוחר יותר, ב-30 בספטמבר 1945, נחנך הבניין, והשלד שנראה שנצחי הפך לבסוף לתיאטרון פעיל. 

ואולם, סאגת האדריכלות בהבימה רק התחילה. מאז שניגש האדריכל אלכסנדר ברוואלד בקיץ 1929 לערוך את התוכניות הראשונות לבניין, עורבו בפרויקט שורת אדריכלים ארוכה: אריך מנדלסון (1931), אוסקר קאופמן (1933), אויגן שולצר (1935), דב כרמי וצבי מלצר (1958), דוד דה-מאיו ויהודה לנדאו (1970). בניין הבימה שינה את צורתו משיפוץ לשיפוץ, והפך לאוסף של טלאים שלא היטיבו לא עם הבניין ולא עם התפקוד שלו.

רם כרמי הוא החוליה האחרונה, כלומר העכשווית, בשרשרת. רגע לפני שנכנסנו לאולם רובינא, לפני שיתקינו את שורות המושבים החדשים שהוא בחר, נזכר כרמי בביקוריו הראשונים כילד בתיאטרון הבימה. "במראה ראשון, נראה לי הבניין בומבסטי", הוא אומר. "זה עמד בניגוד לרוח המודרניזם הלבן שהיה כור ההיתוך האידיאלי שלי. שנות החמישים היו תקופה של צנע, ובניין הבימה לא השתלב במציאות שלנו".

מה היה מנוגד בינו לבינה?

"כבר בשם 'הבימה' מיוצג משהו שמתרומם כלפי מעלה. החזית של הבניין, עם העמודים הגדולים, ניסתה להראות שהעם עולה אל התיאטרון ולא התיאטרון יורד אל העם. הכוונה כאן הייתה שהתיאטרון ירים אותך מחיי היומיום. היה בבניין מרכיב חגיגי ומוגזם, שבא לידי ביטוי באותה חזית. הרעיון היה מבוסס על מקדשים קלאסיים, מה שהיה זר לאדריכלות של העיר הלבנה. לכן, בהיסטוריה של הבניין ניסו להרוס ולבטל את הנוכחות של החזית הזו, וחיפשו להוריד אותה אל העם. החזית האחרונה, למשל, יצרה קיר זכוכית כהה ואטום כמו במאוזולאום חסר כל חגיגיות. אנחנו, בשיפוץ הנוכחי של הבימה, ניסינו לחזור אל המקור, אבל לא רק לחזור אחורה אל העבר, אלא גם ללכת אל העתיד ואל הקידמה".

"שדרות תרס"ט מותאמות לנהיגה מהירה"

בד בבד, נדמה שבקרב חלק מהשכנים פג ההלם שליווה את תהליך הבנייה ושהציב מול חלונותיהם קופסה לבנה אטומה, גבוהה ומנוכרת, שזכתה לכינויים כמו "הבימפלצת" ו"הממ"ד". לאחרונה, משהוסרו הפיגומים, וצורתו של הבניין נראית שלמה ומובנת יותר, יש אפילו מי שמתחיל לפתח יחסי ידידות עם הבניין, שמצידו מנסה להשתלב בכיכר החדשה הפרוסה למרגלותיו.

"בהתחלה הוא נראה מאוד בובמסטי ומנופח", נזכר ניסן אלמוג המתגורר ברחוב מיכ"ל הסמוך. "עם הזמן אני לומד להכיר אותו. זה בניין מלא קסם ועכשיו, אחרי שהסירו את הגדרות וניתן כבר ממש להתקרב אליו, אני מגלה בו כל פעם משהו חדש. אפילו את הנצנצים התחלתי לאהוב". לעומתו, הילה המתגוררת בשדרות תרס"ט, עדיין לא שלמה עם החזית הפונה אליה: "הוא עדיין הורג לי את הרחוב, ואני חושבת שאפשר היה קצת יותר לפתוח אותו לסביבה".

רם כרמי, החזית האטומה הפונה לשדרות תרס"ט מעוררת ביקורת קשה. מה דעתך?

"החזית לכיכר התרבות מאוד יפה ולא מורידה מהכבוד של היכל התרבות. מה שמפריע לאנשים זו באמת החזית לשדרות תרס"ט, כי שם לא היה צורך בחלונות. אבל מוקדם מדי לבקר את החזית, היא עדיין לא גמורה".

מה יהיה בה, שאנחנו עדיין לא רואים?

"בוונציה יש כנסייה ששוכנת על אי, במרחק של כמה מאות מטרים מקצה כיכר סנט מרקו. הכנסיה מתוכננת כך שיש לה חזית כפולה. חזית אחת מעוצבת בקנה מידה שמתייחס לכיכר סנט מרקו המרוחקת, וחזית שנייה מתוכננת בקנה מידה שמתאים להולכי הרגל שעומדים בסמוך אליה. לכנסייה הזו יצרו שתי שכבות בחזית, וכך גם בחזית הזו של הבימה.

"שדרות תרס"ט היא בעיקרה רחוב שמתבסס על מהירות 60 קמ"ש. זו המהירות של המכוניות שחולפות שם. למענן יש חזית שכבר עכשיו אפשר לראות, בולטת מקו החזית, ועליה ייתלו כרזות להצגות שיתפסו את העין של הנהגים. גודל הכרזות יעבוד עם קצב הכביש. זה הקצב של שדרות תרס"ט, אבל ישנו קצב נוסף, והוא הקצב של הולכי הרגל. למענם יוצבו שלטים להצגות שמתאימים לעין ולקצב שלהם. כשהכרזות האלה יוצבו במקומן, זה יקטין את ההופעה של החזית".

הבניין ענק וחוסם את השמש. בכמה הוא הוגבה לעומת הגובה המקורי?

"גוף הבניין המקורי תוכנן לאולם אחד של 1,000 צופים. במהלך השנים נוספו עוד שלושה אולמות, וזאת מבלי שהרחיבו את הגוף. רצו שהתיאטרון יוכל לפעול בצורה נוחה וטובה, אז היה צריך לקחת את כל מה שחסר ולהוסיף בגובה. הבניין צמח כלפי מעלה כדי שיפעל בצורה הגיונית, אבל הוא לא עלה גבוה יותר מקצה גובהו של מגדל הבמה המקורי. המגדל המקורי נותר בולט על הגג".

התיאטרון טוב, הכיכר לא

לעת עתה, רק כיכר התרבות, בעיצובם המשותף של האמן דני קרוון (זוכה פרס ישראל לפיסול) ומשרד האדריכלים ת.מ.א. יוצא נקי מביקורת. אלא שרם כרמי אינו שותף לאהדה הזו. כשהוא יושב במרכז הכיכר הסמוכה למעשה ידיו, הוא מתפנה להציג את משנתו העירונית ולהסביר את ביקורתו על הכיכר: "בכל הערים הקלאסיות, לכיכר יש מסגרת. המסגרת מורכבת בדרך כלל מבנייני מגורים, כשבקומת הקרקע יש חנויות ובתי קפה, ובכיכר עצמה מתקיים ביומיום שוק. באופן זה, לכיכר יש חיים ללא הפסקה".

לדבריו, כאשר בכיכר ממוקם מבנה ציבור, תפקידם של בתי הקפה והשוק להעביר את האדם הפוסע בכיכר בין שני מצבים: מחיי השגרה (המיוצגים על ידי הכיכר הפתוחה) אל מבנה הציבור (הלוקח את האדם אל מעבר לחיי היומיום). ואולם, לטענת כרמי, למסגרת של כיכר התרבות אין כל "תוכן", וכך נפגעת הרציפות של הפעילות במקום. הוא מתריע, כי מאחר שאין בכיכר החדשה עירוב ייעודים, למעט פתרון תחבורתי בצורת חניון תת-קרקעי, הרי שמלבד השעות שבהן ייכנס וייצא קהל מהצגה או מקונצרט, תהיה הכיכר ריקה מאדם. "ניתן לראות את המאמץ של דני קרוון ליצור כיכר ציבורית שמחברת את היכל התרבות עם בניין הבימה, אבל השדרה נגמרת בחוץ, מעבר לכביש, ולא מתחברת לכיכר", הוא מוסיף. "כדי שהכיכר תחיה, צריך לשלב בה ייעודים נוספים".

אז מהי הצעתך לתיקון החיסרון?

"השדרה מגיעה לכיוון הכיכר בשיפוע היורד כלפי מטה. אם היו מבקשים מהשדרה 'לעשות טובה', ובמקום לרדת היא הייתה מתיישרת, אז היא הייתה נכנסת לכיכר קומה אחת מעל לכביש. הייתה מתקבלת במה מעל לכיכר, בדומה לכיכר רבין, שם הבמה מכסה את הכביש ומחברת את הכיכר עם המדרגות שמובילות לבניין העירייה.  הדבר השני הוא, שמתחת לאותה במה היה מתקבל שטח מצוין לשלב בו בתי קפה, בתי קולנוע, ספריות וגלריות – במטרה להכניס את חיי היומיום לכיכר".

יש לך כבר הצעה מוכנה?

"אני לא מכין הצעה, אבל הסטודנטים שאני מנחה במחלקה לאדריכלות עובדים על זה".

כרמי תופס את הרוח הישראלית

כרמי הוא אדריכל ואיש רוח, וככזה, עבודתו מייצגת את רוח הזמן. נראה שבבניין הבימה הצליח כרמי לתפוס את הרוח הישראלית הכללית באופן חד ומובהק. בתקופה שבה פרויקטים כדוגמת גדר ההפרדה, מתקן מעצר לפליטים ועיר הבה"דים מוקמים בפריפריה של מדינת ישראל, הנחית כרמי בתגובה -  בלב הבועה התל אביבית השאננה - מראה, שממנה משתקפת הדמות שממנה הישראלים מבקשים להתחמק. בהבימה הצליח כרמי להוכיח כי הרוח של חברה כוחנית, ראוותנית, אינדיבידואליסטית וכזו הסובלת מעודף ביטחון עצמי, יכולה להופיעה גם בבניין של בטון, בלוקים וטיח מנצנץ.

השיפוץ הנוכחי הוא פרק נוסף בסיפור שתל אביב מספרת לעצמה על אודות ההיסטוריה שלה. ההיסטוריה של ה"לבן", של החזק, של העשיר. הלבן טוב לתיירים, טוב להסברה, טוב לתפיסה של תל אביב כעיר-עולם שמחפשת את הגומחה שלה בתחרות מול ערי עולם אחרות. והנה, שדרות רוטשילד מצרפות לשורותיהן שחקן מעודכן המשתלב בהן היטב: הבימה הלבנה של כרמי, רוטשילד של חולדאי והמגדל של ריצ'רד מאייר, יוצרים יחד ציר עירוני מרתק.

מרבית הבניינים שתכנן כרמי במהלך חייו המקצועיים חוללו חוסר מנוחה ורוגז. מרכז הנגב ומעונות הסטודנטים בבאר שבע, בית הספר ליידי דיוויס והתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, תוכנית משכן ראש הממשלה בירושלים שמעמדה טרם הוברר – בכולם מצוי מסר המציב את הבניין כגוף ערכי ומחנך. בתקופה שבה מקצוע האדריכלות הופך את האדריכל לפקיד המתמקד בנושאים טכניים בלבד, ראוי לשוב ולהביט במסר ובפרשנות. ספק אם כרמי יסכים איתו, אגב, אך קשה להתעלם מקיומו. תיאטרון, מלבד ייעודו כספק-בידור להמונים, נועד לאתגר את המחשבה האישית של כל אחד מהצופים.

זאת ועוד: כרמי לוקח את האתגר ומציב אותו בחזית הבניין. זהו אותו פיוט ומסתורין אותם מציל כרמי בדור שלאחר האוטופיות הגדולות והאדריכלות הלבנה. בניין הבימה אם כן הוא מהמבנים המשמעותיים ביותר שהוקמו בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, לכן הוא ראוי לפרשנות מעמיקה יותר, שתציע תחליף לזלזול החלול שהובילו מתנגדיו.