הדפסה
לכתבה באתר
לכאורה, עולם האופנה שייך לצעירים: יש להם עור פלסטלינה גמיש ומבריק, אופטימיות קוסמית פוטוגנית, אטיטיוד מרענן, ובעיקר, אישיות פותה וגולמית מספיק כדי לקנות את כל הפסולת שהעולם הזה רוקח עבורם בזדוניות אין קץ. לדור הצעיר אפשר למכור הכל, שכן למרות פסאדת הסבבה שאורזת אותו מדשדש מרביתו בתהום של חרדה קיומית – בעברו רק דקה וחצי של ניסיון חיים, ההווה שלו קדחתני והעתיד מסתלסל לפניו, רחוק מדי ותמיד מוטל בספק. הדרך היעילה ביותר להרגיע אישיות חרדתית היא באמצעות פנטזיות בלתי הגיוניות המתורגמות לשופינג. או באמצעות קראק. מצבם של מרבית פעוטות תעשיית האופנה הגלאמית לא טוב בהרבה ממצבם של שאר קורבנות האדם הטריים: רובם מתפקדים על תקן סטטיסטים מיוזעים, חלקם כאסיסטנטים של כלבות זקנות ורודניות, מרביתם כפרילנסרי תוכן קשיי יום ואכולי חלטורות, ואפילו ברי המזל שביניהם – קרי, הדוגמנים – מעניינים את דעת הקהל גבוהת סף הגירוי לעונה וחצי גג.
בכלל, כשבוחנים את הנושא לעומק קשה שלא להבחין כי כל קשר בין אופנה לאנשים צעירים הוא מקרי בהחלט. בעוד האופנה מייצגת את כל מה שרענן ומתחדש, בני הדור הצעיר מנהלים את חייהם בשמרנות אין סופית ותוך דפיקת חשבון גורפת לכל מי שמוכן להביע את דעתו בעניין. כל עניין. הרי בשלב מסוים כולנו מבינים שהחיים ארוכים עד אין קץ ואין לנו ברירה אלא לנסות לעשות הכל לפי הספר כדי לא להעביר אותם ככישלון גמור. לצעירים יש הרבה יותר מה לאבד. ויותר שנים לחוש על בשרם את תופת האובדן הזה. לזקנים כבר לא אכפת. בכלל, יש גיל שממנו נדמה כי כללי הנימוס והטקט האנושיים אינם חלים יותר. לזקנים מותר לומר ולעשות מה שבזין שלהם, אלוהים יברך אותם.
קחו לדוגמה את קרל לגרפלד, סלמנדרת הביצות קפואת העורקים שמנתבת בכישרון בלתי נסבל את הקריירה שלה כבר יותר מדי עשורים. עלם החמודות אמנם כבר בן 78, ועדיין, אין דבר מרענן יותר מפיסת ראיון אקראית איתו. רק מעצב בגילו יכול להרשות לעצמו להעלות תחפושות יטי דמויות קופיף על המסלול או להכריז שטרנדים מעניינים לו את התחת – לגרפלד ראה כבר הכל, כולל את מלחמת העולם השנייה, ואת התרומה הנדיבה שלו לפנתיאון האופנה הוא כבר פרגן. רק לו מותר להצהיר שהנשים שמתנגדות לדוגמניות רזות הן "אמהות שמנות ומתוסכלות", שהמינוי של עמנואל אלט לעורכת הראשית של מגזין ווג הצרפתי הוא טעות או שצבעים בוהקים לחלוטין לא רלוונטיים לקולקציית הקוטור האחרונה של שאנל, למרות שמדובר בטרנד החשוב ביותר כרגע בעולם האופנה. המעצבת שרה ברטון מוזמנת להמשיך לטרחן ראיונות מגומגמים בהסברים על איך היא מתכננת לשמר את המורשת של אלכסנדר מקווין – אבל קחו פסקה וחצי מקשקושי האנדי וורהול המסוממים של לגרפלד ותראו איך כל עולם האופנה מתרומם מיד על רגליו האחוריות.
סטטיסטיקה מהירה מוכיחה כי מאז ומתמיד צלחו הדמויות המרתקות והחשובות ביותר בעולם האופנה את הכניסה לעונת הבלות של חייהן. עיתונאיות האופנה המוערכות סוזי מנקס והילרי אלכסנדר, עורכת ווג האמריקאי אנה ווינטור, הסטייליסטית גרייס קודינגטון, אייקון האופנה הבריטי איזבלה בלואו ויורשת מותג הבירה דפני גינס ממשיכות עדיין לחלוש על התעשייה ממרומי השלדים הוויקטוריאניים החנוטים שלהן. חלקן אף הגדילו לעשות ופשוט התפגרו. יש להן מעמד, יש להן כבוד והן לא סופרות אף בלוגרית/עיתונאית א-לה קריסטין נוקס ממטר. בתעשיית האופנה, הזקנים הם אלו שאוחזים באון ובכוח. ליידי גאגא אולי לא רואה את בילי ג'ואל ממטר, אבל עתידו של המעצב אלכסנדר וונג יוכרע במצמוץ שפתיים אנה ווינטורי אקראי. ואם כבר הזכרנו, גיהוק של לגרפלד יכול להשיק לך קריירה. תשאלו את היידר אקרמן.
זקני האופנה לא גדלו בעולם שבו יחצנים תופרים משפטי סרק בפיהם של פרחי עיצוב טריים – הם יודעים איך העסק באמת עובד ועדיין מצליחים לתמרן אותו לטובתם. וייתכן שזו גם הסיבה שרק לקשישי התעשייה המתפוררים מותר להשתין על כל כללי הטקס שהם עצמם ניסחו. לגרפלד אולי מסרסר בממוצע שמונה קולקציות לשנה, אבל הוא עצמו לא החליף את פק"ל חליפת הבר מצווה מאז תחילת שנות ה-80. ומי מלבד גרייס קודינגטון יכולה להרשות לעצמה להסתובב עם פדחת ערווה אדמונית? סוזי מנקס סובלת מעודף משקל מאוד לא פוטוגני ועורכת האופנה המיתולוגית אנה פיאג'י נראית רוב הזמן כאילו משאית שמכילה את עיזבון צבעי הטמבור של ג'קסון פולוק התפוצצה עליה. אפילו טאבי גבינזון, הבלוגרית הפעוטה המייצגת את טרנד הפעוטות (החולף, כן?) האזוטרי, מתלבשת בכוונה תחילה כמו סבתא. בגיל 13 היא כבר התהדרה בשיער שיבה אפרפר ועד היום נוטה הטעם שלה למשקפי ילדת כאפות עתיקים וחצאיות פליסה בארומת מעברה. כן, לא סתם אומרים על הילדה הזאת שהיא סופר מיוחדת, היא הבינה את מה שמוטב שכולנו נבין וכמה שיותר מהר: אם את מתכננת להיות אייקון אופנה עם טיפת אינטגריטי עדיף לך כבר להיות סבתא. לסבתות מותר ללבוש מה שבא להן, ואין ניסוי אופנתי שהן לא יכולות לצלוח. הן לעולם לא קורבנות אופנה – הן פשוט סבתות.
