עוזי מלימובקה, מעצב מוצרים במקצועו, התעורר בוקר שמשי אחד והזמין כרטיס טיסה לדרום אפריקה: כיוון אחד, תל אביב-יוהנסבורג. הוא הקפיא את העסק שלו ונעל את הבית, ארז כמה מפות ועלה על המטוס. כשיגיע ליבשת הספארי החמה, הדבר היחידי שיעשה יהיה לרכוש ג'יפ וקצת צידה לדרך - ואז יסתובב לאחור וינהג כל הדרך הביתה, אל גבעת שמואל. למה? כי הנוף יפה. אבל בעיקר כדי לבדוק אם הוא יכול.

 

עם דרכון זר (נוסף על הישראלי), מצנח רחיפה (תחביב ישן) וכישורי פנטומימה (ממוצעים), כולל כמה מילים בסווהילית שאסף בדרך, מלימובקה, 43, בילה שנה בנסיעת סולו כל הדרך מדרום אפריקה הביתה, לישראל: דרך נמיביה, זמביה, מלאווי, טנזניה, קניה, אתיופיה וגם סודן וערב הסעודית.

 

קיצור דרך סודן

 

"לא תכננתי את זה כך", מתוודה מלימובקה מנוחיות הכורסה שלו בבית, מוקף בתמונות צבעוניות מכל מקום שיש לו שם על המפה. "רציתי לחצות את אפריקה עם ג'יפ, מצד לצד, כדי לראות איך היבשת משתנה. ואז עלתה בי הפנטזיה שאולי אוכל להגיע ככה הביתה".

 

"בזמן שחלק מהם הציקו לי בחלון אחד, האחרים גנבו לי את התיק דרך השני - יחד עם הדרכון שלי. שם נכנסתי לסרט אחר לגמרי. ללא מסמכים מזהים, הייתי במצב שאני לא יכול לצאת מסודן"

המסלול של מלימובקה היה יכול להישמע כמעט אפשרי אילולא היו בו מדינות אליהן אסורה הכניסה לישראלים. אתר משרד החוץ הציב את סודן בקטגוריית "איום קונקרטי גבוה מאוד" ופסק כי יש להימנע מכל ביקור. את הדרכון הזר מלימובקה רכש בילדות – אך מעולם לא ממש התגורר במדינה השנייה שלו וגם המבטא לא היה מספק פקיד רחרחן באמת. אולי בגלל זה אף אחד מחבריו וקרוביו לא ידעו היכן הוא מטייל. "לא רציתי להדאיג אף אחד", הוא מסביר. "וגם לא רציתי שינסו להניא אותי מהרעיון הטיפשי הזה. וחוץ מזה, לא ידעתי אם ניתן להגשים את זה בכלל. היה נראה לי יותר מפתה פשוט להגיע ולהפתיע את כולם".

 

פחדים? חששות?

"יותר משהפחיד אותי המסלול, הפחיד אותי מצב הרכב. קניתי רכב ישן שהיו לו המון תקלות. עשרות פעמים נתקעתי בשומקום. יצאתי אל הטיול בלי רקע טכני במכונאות רכב וכולם אמרו לי שאני פסיכי לחלוטין. מהבחינה הבטיחותית – פשוט הקפדתי לא לחשוף מאיפה אני. לפני שנסעתי מאתיופיה לסודן בדקתי פריט פריט וכל דבר שהיה עלול להזכיר עברית, נשאר אצל חבר באתיופיה – כולל היומן שלי, תיק התרופות, הרישיונות – הכל. מכאן והלאה הייתי רק עם הדרכון הזר, לא דיברתי עם אף אחד בטלפון ואיש לא ידע איפה אני נמצא. ככל שהתקדמתי בטיול, ככה המטרה הפכה יותר אפשרית – ופחות ופחות יכולתי לוותר עליה".

 

מי ישרוד יותר - אני או הרכב?

 

הבית של מלימובקה הוא אולם מזכרות לחוויות: תמונות ענק על הקיר, פסלים ופסלונים מכל סוג ומין, מצנח הרחיפה חצי פתוח מתחת לשולחן ובכניסה, גדולה וזוהרת וללא אוויר בגלגלים - הלנדרובר הלבנה, כמעט בת 40, שבזכותה הגענו עד הלום. חוץ מאלה, הבית נורמלי למדי: מגורים ומשרד לעסק – שהיתרון שלו, מתברר, הוא שניתן לסגור אותו לטובת טיולים מופרכים. "בזמן משבר ההייטק ב-2002, כשהרבה פרויקטים של לקוחות שלי הוקפאו, החלטתי שזה חלון הזדמנויות טוב לקחת שנה חופש ולהגשים את החלום הזה. לא הייתי נשוי ולא הייתי צריך לפרנס משפחה או לדאוג לאנשים אחרים, אז סגרתי את העניינים ויצאתי".

 

ביוהנסבורג, עם הלנדרובר הישנה שקנה, הוא היה מוכן להרפתקה. "המקומיים הלעיטו אותי בסיפורי זוועה. אמרו שלא אעיז לנסוע לזימבבואה, לא להתקרב לזמביה, תיזהר מקניה... בשלב מסוים החלטתי להתעלם ולצאת לדרך. תמיד יותר מפחיד להיות מחוץ לבריכה. ברגע שמתחילים לשחות רואים שהמים דווקא די טובים".

 

"המקומיים הלעיטו אותי בסיפורי זוועה. אמרו שלא אעיז לנסוע לזימבבואה, לא להתקרב לזמביה, תיזהר מקניה... בשלב מסוים החלטתי להתעלם ולצאת לדרך"

הכרישים, בכל אופן, לא איחרו לבוא. "ידעתי שלרכב צפויות תקלות ודאגתי להיות עם מספיק צידה לדרך כדי להיתקע לזמנים ממושכים. אם הרכב לא ישרוד – אני כן". כשהוא מספר על המקומות בהם נתקע ואיך ניצל, אי אפשר שלא לחשוב שמדובר בניסים. בלסוטו, מדינת חסות של דרום אפריקה, נתקע בירידה מהר מושלג, כשטרמפיסט מקומי נמצא איתו ברכב. השניים בילו את הלילה בכפור ובבוקר מלימובקה שלח עם הטרמפיסט מכתב מצויר עם הסבר על מיקומו, בתקווה שבכפר הקרוב יוכלו לבוא לעזרתו. "היתה משאית שהגיעה לכפר פעם בשבוע כדי להביא אספקה ובמקרה זה היה היום שלה. הנהג טיפס עם הטרמפיסט חזרה אלי והם גררו אותי לכפר, מרחק שלוש שעות נסיעה", הוא מספר.

 

ממתין בשיניים נוקשות

 

אך אלה לא היו החלקים הקשים בטיול. "במהלך היום ההוא ישבתי וחיכיתי בשיניים נוקשות לראות מה יקרה לי – אבל את הלחץ האמיתי חוויתי דווקא במעברי הגבול". כדי להעביר רכב בין המדינות היה צורך במסמכים מיוחדים שעלותם גבוהה. "מכיוון שלא היו לי אישורים למעבר רכב, כל גבול כזה היה הרפתקה.

 

ניסיתי להגיע למעברים מרוחקים רק מתוך תקווה שהם לא יכירו את החוקים". בקניה ישן יומיים מול משרד המכס כדי לשכנע את הפקידים להעביר את הג'יפ, אחרי שבוע של התרוצצות בירוקרטית בניירובי. "בסופו של דבר הם ריחמו עלי. פתחתי בשיחה על ארץ הקודש והקצין, שהיה דתי, התחיל לשאול המון שאלות. אז הזמנתי אותו לבוא לבקר והצעתי את עצמי כמדריך. בסוף הוא אמר לי שאין לו לב לא לאפשר לי להמשיך במסע".

 

"ב-11 בבוקר עליתי על כביש הערבה וצרחתי שאגת שמחה באוטו, בפעם הראשונה בחיים. הרגשתי איך הפנטזיה שהיתה לי הופכת למציאות"

המשבר הרציני התרחש בסודן ודווקא הוא לא באשמת הג'יפ. "נסעתי לבדי במדבר ועצרתי למלא מים בבאר. פתאום הגיעה חבורה של גברים והקיפה את הרכב. בזמן שחלק מהם הציקו לי בחלון אחד, האחרים גנבו לי את התיק דרך השני - יחד עם הדרכון שלי. שם נכנסתי לסרט אחר לגמרי. ללא מסמכים מזהים, הייתי במצב שאני לא יכול לצאת מסודן". ומאחר שאסור היה שאזרחותו האמיתית תתגלה, שיחה לשגרירות לא היתה אופציה. "נשארתי לבד במדבר, לא יודע אם אוכל לחזור לכביש כי יש מחסומים כל כמה קילומטרים ולא יכולתי לצפות איך יגיבו לזה. הבנתי שאני בקושי שהוא מעבר לקשיים הרגילים שהתמודדתי איתם עד כה. זה כבר לא עניין של איך אסיים את המסע, אלא אם אסיים אותו".

 

ושם, פחדת?

"רק שם. ורק לרגע. ניסיתי לראות את הסיטואציה כאילו אני בסרט והיה לי ברור שבסוף הכל יהפוך לסיפור. ובאופן כללי, הייתי נזהר, לא מחפש צרות. כשאת מטיילת את מרגישה מה בטוח ומה פחות. טיילתי בלבוש פשוט, דיברתי בגובה העיניים. הייתי תייר שישן בשק שינה. לא היתה סיבה להתעסק איתי".

 

מה גרם למסע הזה להצליח?

"היתה לי אמונה גדולה שזה אפשרי. שאני אסתדר. אני חושב שפשוט הצלחתי להתחבר עם האנשים בדרך וידעתי להבחין בין מי שרוצה בטובתי למי שלא. אי אפשר לעבור מסע כזה בלי להיעזר באנשים וגם אסור להיות תמימים. כולנו בני אדם עם רגשות ויצרים וכשרוצים, יש דרך לתקשר עם כולם. גם כשהאנגלית רצוצה, עם קצת רצון טוב, חוש הומור ופנטומימה, אפשר לתקשר עם כל אחד".

 

מישהו בדק מאיפה אתה באמת?

"זה לא עניין אף אחד. כשהזדקקתי לעזרה, קודם עזרו לי ורק אחר כך שאלו, בסקרנות. מעולם גם לא נהגתי לשלם שוחד – זה לא היה נראה לי הפתרון ולא רציתי להעליב אף אחד וליצור מצבים מביכים. העדפתי ליצור דיאלוג פתוח עם כולם – גם עם הקצינים והפקידים במעברי הגבול, גם עם השוטרים בדרך. לספר להם מאיפה באתי ולאיפה אני רוצה להגיע, עד שהם הרגישו שהם לא יכולים להיות הפקידים הקטנים שמקלקלים לי את החלום".

 

כשהעניינים בסודן נפתרו, מלימובקה לקח מעבורת לערב הסעודית, נסע לאורך החוף במשך יומיים והגיע למעבר עקבה בירדן, הגבול האחרון בדרך לחניה בבית. "נמנמתי עד הזריחה, לבשתי בגדים יפים, התגלחתי. זה היה בוקר שבת שומם לחלוטין וכשהחיילים שאלו אותי באנגלית מאיפה אני מגיע, סיפרתי להם – בעברית – את כל הסיפור. הם היו המומים. ב-11 בבוקר עליתי על כביש הערבה וצרחתי שאגת שמחה באוטו, בפעם הראשונה בחיים. הרגשתי איך הפנטזיה שהיתה לי הופכת למציאות. זה היה אושר ענק".

 

הדאגה היחידה היתה לא לכבות את המנוע בדרך מחשש שיחליט להיתקע פתאום ולעצור את המסע רגע לפני קו הסיום. "הגעתי לבית של ההורים שלי וצפצפתי כדי להכריז על בואי. אבא שלי פתח את הדלת וכשראה את הג'יפ שאל אותי מאיזה נמל הגעתי. לאף אחד לא היה מושג מאיפה נהגתי כדי להגיע לכאן".

 

למחרת כבר יצא לחיפה לפגישת עבודה, במשרד, בבגדים מהוגנים. "הייתי יכול להמשיך לטייל. בטיול, זה מרגיש כאילו הנוודות היא החיים האמיתיים וכל מה שבחוץ הוא פסק זמן. טוב ששוכחים את זה כשמגיעים הביתה".

 

אפשר ליצור קשר עם מלימובקה כאן