הדבר הראשון שמספרת לי פרנקה סוצאני, עורכת הווג האיטלקי, זה על ירושלים. יותר נכון, על ביקורה האחרון בעיר הקודש, ושהיא אפילו טמנה פתק בכותל. "העיר הזאת פנטסטית‭,"‬ היא מחייכת אליי, "אהבתי אותה מאוד, ואני אחזור בקרוב".

 

הצלחת להתרשם ממעצבי האופנה המקומיים שלנו?

"לא ממש. אמרו לי שתל אביב היא המקום, אבל אי אפשר להספיק הכול. היינו בישראל רק חמישה ימים".

 

יהיה כבוד גדול לארח אותה שוב: פרנקה סוצאני אינה פנים מוכרות בארץ – אם כי באיטליה היא סלבריטי של ממש. סוצאני היא הרוח החיה מאחורי הווג האיטלקי, שלא מהסס לבחור בדרכים לא מקובלות ומקדש את התמונה על פני המילה.

 

פרנקה סוצאני, קווים לדמותה

 

סוצאני, ‭,59‬ נולדה וגדלה במנטואה, איטליה. בבית לא נשמו אופנה, אבל הסתובבו המון בעולם. אולי זו הסיבה שגם אחותה, קרלה סוצאני, היא גורו של סטייל ובעלת קורסו קומו 10 - חנות לייף סטייל ואופנה מהנחשבות בעולם. מהיום הראשון של הקריירה שלה פועלת סוצאני מאחורי הקלעים של עולם האופנה, ואומרים עליה כי במרוצת השנים הושפעה עמוקות מצלם העל סטיבן מייזל, שהפקות האופנה שלו משתרעות על פני עמודים רבים במגזין. ב-1979 התמנתה לעורכת המגזין Lei, ושנתיים אחר כך פרשה להקים את המגזין Per Lui, שם עבדה עם הצלמים סטיבן מייזל, פיטר לינדברג, ברוס וובר ופאולו רוברסי. ב-1988 החלה לערוך את ווג, ומ-1994 היא משמשת גם כעורכת ראשית של מגזין הגברים L’uomo. בזמנה הפסיקו לצלם לשער דוגמנים והחלו להציג גברים ידועים, כמו השחקן הספרדי חוויאר בארדם והפילוסוף הצרפתי ברנרד אנרי לוי, כדי להרחיב את קהל היעד. בנה, פרנצ'סקו קארוציני, הוא צלם אופנה ובמאי קולנוע, המצלם לעתים את שערי L’uomo.‬

 

סוצאני נחשבת לאשת ברזל מבחינה מקצועית, אבל מתגלה כאדם חם בשיחה פנים אל פנים. בתצוגות האופנה היא יושבת לצד אנה ווינטור, ידידתה, אולי משום שסוצאני מחוברת לעשייה באיטליה וכך לא רואה בה ווינטור איום. סוצאני כתבה כמה ספרים על אמנות, אופנה, עיצוב וצילום (ביניהם Thirty Years of Italian Vogue) ובין לבין אצרה תערוכות ורטרוספקטיבות במוזיאונים החשובים של איטליה. על תרומתה לאמנות ולתרבות זכתה בארבעה פרסים, כולל Il Permiolino – הפרס החשוב ביותר לעיתונאי באיטליה. היא ממייסדי ‭,Child Priority‬ ארגון של המו"ל של ווג, קונדה נאסט, שמטרתו להציע עבודה והזדמנות לאלה שאין להם אמצעים כלכליים אך בורכו בכישרון, והיא ממייסדי הארגון Who Is On Next‬, שמטרתו לעודד ולתמוך במעצבים צעירים באיטליה. אני פגשתי אותה בתחרות עיצוב ההלבשה התחתונה של טריומף, שבה שימשה כשופטת.

 

אני מניחה שאת רואה אלפי סטודנטים בתחרויות שונות. איך את מזהה מי מוכשר?

"בהתחלה אני מורידה את כל מה שהוא לגמרי לא נגיש. את אלה שנטלו חלק בתחרות ואין להם מושג למה אנחנו מחכים, או שהם חושבים שלהכין רישומים זה מספיק כדי להפוך לסלבריטי, ולהיות מעצב בשבילם זה כנראה כמו להיות שחקן או ראש ממשלה. הם אינם מבינים שזה מסע ארוך, ואתה צריך לעבוד קשה כדי להגיע למקום כלשהו. אז כדי לראות מה טוב, אני קודם עושה סלקציה".

 

את יכולה לחזות, במבט, מי יהיה השם החם הבא בעוד חמש שנים?

"אני לא מגדת עתידות. אני יכולה לומר לאיזה מעצב יש, מבחינתי, סוג מסוים של כישרון, אבל זה לא מספיק. מה שחשוב, זה שאחרי הלימודים אותו טאלנט שדחפת וניצח בתחרות, יקבל תמיכה. אם אתה לא עושה את זה, אין לתחרות שום משמעות. חשוב שאם החלטנו על המנצח בתחרות, נוכל לתמוך בו, להכיר לו את התקשורת, את המפיקים והמפיצים, כי אחרת איך יוכל לעשות את זה?"

 

אמרת פעם ש"אופנה היא לא רק בגדים‭."‬ למה התכוונת?

היא מחייכת. "הבגדים הם רק חלק ממה שאת עושה. באופן בסיסי, אנחנו מדברים על חתיכת בד ותלבושת, זה מה שנראה, אבל מאחורי זה יש עוד כל כך הרבה מה לעשות. יש את היצירתיות, המחקר, את צריכה לשפר את מה שאת עושה. גם מאחורי הבגדים שאנחנו רואים על מסלולי התצוגות יש סיפור ארוך".

 

מה אישה צריכה במלתחה כדי לשדרג אותה ולהכניס שיק? שמלה שחורה קטנה?

"לאאא", היא מגחכת, "זה לא משנה מה את מכניסה לארון, אלא מה מתאים לך ואיך את רוצה שיסתכלו עלייך, איזה דימוי את רוצה להציג בפני אנשים. אם את אוהבת להיראות כמו צוענייה, תהיי כמו צוענייה, אם את אוהבת להיראות כמו ז'קלין קנדי, תהיי כמוה. זו את שמחליטה מה לעשות". סוצאני הקומפקטית (מידה פטיט) מדורגת כמתלבשת מצטיינת. פעם היא בחצאית מבריקה וצעיף, פעם אחרת בשמלה כסופה הדוקה או בחליפת מכנסיים מעניינת. לפסטיבל ונציה האחרון הופיעה בשמלה מלאת גלאם. תאגידי האופנה דוגמת זארה מרגיזים אותה. לדבריה, זו תעשייה שמייצרת על פי רעיונות של אחרים, ועד שלא נחזור לקריאטיביות נראה אותו הדבר.

 

מה את חושבת על אלבר אלבז?

"אני אוהבת אותו! אני חושבת שהוא נהדר. בעבורי הוא אחד המעצבים הטובים כרגע. אני פריקית של לנוון והוא יודע את זה. אני אוהבת לקנות אצלו, הוא כל כך קלאסי ומוכשר, וגם אדם מצחיק".

 

"מכעיסים אותי אנשים וולגריים"

 

להיות שונה, ייחודי, מקורי, זאת האג'נדה שלה. ביולי ‭,2008‬ סמוך לחגיגות 50 שנה לבובת הברבי, היא ייצרה את ה"בלק אישיו" (המגזין השחור), שבו כיכבו רק נשים שחורות, והקדישה אותו לברבי השחורה. כשנשאלה על כך, אמרה שזו הייתה הדרך שלה להצהיר על דלות המגוון בתעשיית האופנה. "אנשים אמרו לי, את לא תמכרי עותק אחד, אבל הדפסנו שוב ושוב את המגזין‭,"‬ סיפרה פעם, "אף אחד לא ניסה קודם, לכן הם לא ידעו שהם טועים".

 

את יכולה לנתח מה בילדות הביא אותך למה שאת היום?

"הוריי לא עסקו באופנה, אבל הסתובבנו בעולם. אחותי ואני למדנו בארצות שונות. היינו בצרפת, באנגליה, בשווייץ. הייתי תלמידה די קוסמופוליטית, למרות שבזמנו לא היה נהוג שאנשים יסתובבו בעולם. ראיתי המון, והשאלה היא איך מלמדים אותך להתבונן על דברים. לשים לב למה שקורה סביבך זה מאוד חשוב".

 

איך את מסבירה את ההצלחה של המגזין שלך?

"אני מנסה. כשאת מנסה, לפעמים את מצליחה ולפעמים את יכולה לטעות. אני לוקחת את הסיכונים שלי, ויש לי גיבוי מהמו"ל. באופן כללי, אני חושבת שעשיתי עבודה טובה. גם עשיתי טעויות, אבל זה נורמלי שמנסים, כי לא תמיד במהלך הניסיון את יודעת מה תהיה התוצאה של החזון שלך. חשוב לקחת סיכונים בחיים. אם אתה רוצה להיות בטוח, כדאי שתישאר בבית".

 

איזה טרנדים באופנה מרגיזים אותך ומה משמח אותך?

"מה שגורם לי לחייך ועושה אותי מאושרת זה כשאני רואה משהו אלגנטי, כמו שאלבר אלבז עושה. את יודעת, זה כל כך לא שגרתי לראות אישה יפה לבושה מחויט. אני לא אוהבת אנשים לא לבושים. אני לא מבינה למה הם צריכים לצאת החוצה עירומים. אני לא מבינה את זה. אם אתם רוצים, לכו לחוף הים. למה להתלבש כך ברחוב? מה שמשמח אותי זה אנשים אלגנטיים ושיקיים באופן מודרני. מה שמכעיס אותי זה אנשים וולגריים, שאינם מכבדים את גילם, אנשים בני 40 או 50 שהולכים עירומים ברחוב".

 

אמנם מדברים על שובן של דוגמניות עסיסיות, אבל הדוגמניות עדיין רזות להחריד, עור ועצמות ממש. את אוהבת את זה?

"אני לא אוהבת את זה, אבל את יודעת, הן לא רזות – הן בנות 15-14, עדיין נערות, והן אפילו לא בנויות כמו נשים. הן לא רזות משום שהן אנורקסיות אלא משום שהן עדיין לא נשים. התעשייה עובדת איתן כי זה מה שהולך בשוק, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות חיפוש חדש, כי הבנות האלה יפהפיות ואולי אם זו הייתה הבת שלך היית גאה בה, אבל הן לא אלגנטיות ואת לא יכולה לזהות את הפרצוף שלהן".

 

את עובדת עם בנות צעירות כאלה?

"אני עובדת עם כמה מהן, אבל אני לא מזהה מי זו מי, כי כולן נראות אותו דבר".

 

איך את בוחרת מי תהיה בשער המגזין שלך?

"אני בוחרת מישהי פוטוגנית. זה לא כמו בחירת דוגמניות למסלולי התצוגות. את יכולה להיות יפהפייה אבל לא פוטוגנית, ואת יכולה להיות פוטוגנית אבל לא להתאים למסלול".

 

 

"אני פריקית של לנוון" (צילום: Gettyimages imagebank)
"אני פריקית של לנוון" (צילום: Gettyimages imagebank)

 

 

המערכת שלך מתנהלת כמו בסרט "השטן לובשת פראדה"?

"זה לא נראה כך במגזין שלי או בכל מגזין אחר. אף אחד לא יכול להיות ממש רודן, זה כמו לחזור לימי הביניים. איך את יכולה להגיד 'תעשו, תעשו, תעשו'? העובדים שלך אינם עבדים. זה הצד האירוני של הסיפור, משום שאנחנו כמובן נשים עם כוח, במובן שאת צריכה להחליט בכל רגע מה את צריכה לעשות, ואנחנו יכולות לפעמים להיות קולניות מאוד. אז כן, לפעמים אנחנו לא הכי מתוקות בעולם, אבל אנחנו לא עד כדי כך רודניות".

 

מה אישה צעירה צריכה לדעת אם היא רוצה להגיע לעמדת השפעה בעולם האופנה?

"היא צריכה להקריב את עצמה, לעבוד המון, ולהאמין במה שהיא עושה. אני שילמתי מחיר. לא היו לי חיים פרטיים במשך שנים. היום יש לי חיים פרטיים, הבן שלי גדל, אבל כשהוא היה ילד, לקחתי אותו איתי לכל מקום ורציתי להיות איתו כל הזמן".