אחר צהריים בהיר ויפה אחד - גלית הפסיקה לראות. היא היתה בת 11, ילדה שקטה ומופנמת, תלמידה טובה – שלא שומעים אותה בכיתה, בת זקונים למשפחה של 7 נפשות, רוב אחיה בוגרים ועזבו את הבית. משפחתה שקעה באותה תקופה בחובות כלכליים עקב מצבו הרעוע של האב ולפתע ציוניה של גלית התחילו לרדת בעקביות והחברות המעטות שהיו לה נעלמו מקרבתה. כל הניסיונות לדובב אותה לספר מה עובר עליה לא צלחו וההורים לא היו פנויים לשיתוף פעולה עם בית הספר.

 

היא הופנתה לטיפולי על ידי יועצת בית הספר. במפגשים המעטים אשר היו לגלית ולי עד לאותו היום בו אני רוצה להתמקד, החל להירקם בינינו קשר של אמון שברירי. הייתה לי הרגשה שחוויה של ביטוי רגשי בקרב אחר זרה לגלית. היא סיפרה על אהבתה לציור ועל כך שאיננה מציירת תקופה ארוכה מאחר והוריה אינם יכולים להתפנות בכדי לקנות לה קופסת צבעים. שום רמז לכעס או לתסכול לא נשמע מקולה. אור אדום נדלק בראשי ביחס למרחב הביטוי של גלית בקרב משפחתה, כך שאפילו תסכול על חבילת צבעים מובטחת שלא נקנית חודשים ארוכים, איננו יכול להישמע.

 

לפגישה שלאחר מכן הגיעה גלית באיחור. בשומעי את הדהוד צעדיה במסדרון הארוך והריק של ביה"ס יצאתי לקראתה. פחד אחזני למראה דמותה הקטנה משרכת את דרכה כסומא באפילה. עיניה השחורות היו נשואות קדימה במבט אטום ומקובע. "גלית", רצתי לעברה והיא נפלה לזרועותיי רועדת. "אני לא רואה כלום", בכתה.

 

הבטתי לתוך עיניה היפות ולא ראיתי דבר. "קחי אותי הביתה", היא ביקשה ואני, שניסיונותיי לדובבה ולהרגיעה עלו בתוהו, מצאתי עצמי צועדת עמה, כשהיא נתמכת בי כתינוקת עד ביתה. כשהגענו, פתחה אמה את הדלת והמראה הראשון שנגלה לעיני היה זה של אביה השוכב מגולל בשמיכות על ספת הסלון ועיניו, צהובות באופן אימתני, בוהות בטלוויזיה. האם, שקומתה נדמתה כשחה מעייפות הסבירה כי האב חלה במחלת כבד קשה וכתוצאה מכך הצהיבו עיניו.

 

בהמשך התבררה התמונה יותר. בשנה האחרונה חלה האב, התייסר מכאבים ואף היה חשש לחייו. המשפחה כולה, פרט לגלית הצעירה שפרטי מחלת האב הוסתרו מפניה, התגייסה לעזרתו. "מוצפים" בדאגות ולחצים "שכחו", כך הגדירה זאת האם, מגלית, אשר בהיעדר תמיכה ומידע ברור פיתחה תסריטים משל עצמה, שהאחרון שבהם קישר בין הצהבת העיניים של אביה לעיוורון מוחלט (לא היה לכך שום ביסוס רפואי). גירוד שחשה בעיניה שלה בבקרו של אותו היום התפתח לחרדה אימתנית והפך ל"עיוורון".

 

הורים לא מעטים נתקלו ונתקלים בתופעות מעוררות אימה, כאשר ילדם קם יום אחד ומודיע כי אינו יכול לעמוד או ללכת או שידו איננה נשמעת לו וישנם סיפורים מפחידים אף יותר.

 

החרדה התיישבה גם על קונפליקט של כעס ומשאלות מוות כלפי האב, שבמחלתו השבית כל תפקוד נורמאלי של המשפחה וגזל את מעט תשומת הלב שזכתה לה טרם מחלתו. רגשות נורמליים אלו עוררו בגלית רגשות אשמה קשים, שכן אהבה מאוד את אביה וחרדה למצבו. גלית ידעה, כמו שאמרה לי אחר כך, ש"כשאוהבים מישהו זה חטא לכעוס עליו ולחשוב מחשבות רעות בזמן שהוא חולה".

  

מהי חרדה והפרעה קונברסיבית?

"העיוורון" בו לקתה גלית נקרא בשפה הפסיכולוגית הפרעה "קונברסיבית" והיא שייכת לספקטרום התופעות הפסיכוסומאטיות. מדובר בבעיה נפשית המתבטאת בגוף. בדרך כלל הסיבה להופעתה היא קונפליקט שיש לילד עם ההורים או בביה"ס, שהיא חלק מתמונה כללית של חרדה.

 

חשוב להבין כי מדובר בהפרעה המתרחשת אצל ילדים ומתבגרים שיש להם יכולת פחותה להביע מצוקה רגשית או שחיים בסביבה שאיננה מאפשרת או מעודדת ביטוי של מצוקה.

 

כללי עשה

  1. כשדבר כזה מתרחש אצל ילדכם יש לפנות ישירות לרופא או לחדר מיון. במידה ומתקבלת האבחנה (אבחנה קלה לביצוע) שמדובר בתופעה נפשית, כדאי לפנות לפסיכולוג, פסיכיאטר או למרפאת חרדה.
  2. שתפו את רופא הילדים על מנת שבעת הצורך יגיב אל הילד באופן תואם.
  3. הבינו כי באמצעות גופו, הילד "מספר" לכם על מצוקתו.
  4. אל תשכחו לחזק את הילד, לתת לו להרגיש כי אינו לבד וכי אתם מבינים את מצוקתו.
  5. וודאו כי אתם מקבלים הדרכה הורית מתאימה, לא רק כהנחיה עבור הילד, אלא גם כסיוע להתמודדות עם הרגשות העולים בקרבכם.

 

כללי אל תעשה

  1. לא להיכנס לחרדה ופאניקה. לפני שאתם נכנסים להתקף חרדה בעצמכם, דעו כי חרדה עד כדי שיתוק פיזי יכולה לקרות לכולם, בעיקר לאותם הילדים הטובים והמוצלחים שאינם מצליחים לבטא את מצוקתם. לכן, אל תעסיקו את עצמכם בפחד משיגעון.
  2. צעקות, עונשים והאשמת הילד ב"הצגה" רק יחריפו את החרדה והמצוקה, בשעה שהילד הכי זקוק לתמיכתכם.
  3. אל תתעסקו בחולי יתר על המידה. רצוי להמעיט את ההתעסקות ב"חולי", מאחר וריבוי בדיקות וטיפולים מחזקים את האמונה במחלה ומונעים את ההחלמה.
  4. אל תתנהגו אל הילד כחולה, אלא הדגישו חזרה מהירה לתפקוד. כלומר, כדאי לעשות את המקסימום האפשרי כדי שהילד יחזור לעיסוקיו ולחייו טרם המחלה: חוגים, יציאות עם חברים, פעילויות ספורט, טיולים, שעות שינה, אוכל וכד'.
  5. גם אם הסימפטום הגופני נעלם עוד לפני שעסקתם בו, זכרו שהמצוקה עוד קיימת ואל תזניחו את הטיפול בה.

 

העיוורון של גלית חלף לאחר שניתנה לה האפשרות לשחרר מעט מרגשותיה. כמו כן, נעשה "סדר" בין העובדות שהיו קשורות למחלתו של האב לבין ה"סרטים הדמיוניים" שפיתחה. מאחר וההורים לא היו מסוגלים להיות שם עבורה, "מונתה" אחותה הגדולה כדמות תומכת ונוכחת. מסר אופטימי חשוב לסיום: רוב הסימפטומים חולפים מעצמם ועם טיפול נכון – הם לא יחזרו.

 

ועוד עצה אחת

היזהרו ושימו לב ל"ילדים הטובים". בזמן שהמשפחה נתונה במצוקה והילד שלכם ממשיך "כרגיל", אל תתלהבו מה"רוגע" שלו. דווקא הילד הצועק והבוכה הוא זה שמגיב באופן "נורמלי" לכאב המשפחתי ואילו "הילד הטוב" חסום מהבעה של רגשות אשר עלולים לפרוץ מאוחר יותר, כפי שראינו אצל גלית, בסימפטומים גופניים.

 

כתבה: אורית זאבי יוגב , פסיכולוגית, מנהלת קהילת דיכאון וחרדה באתר כמוני – רשת חברתית-בריאותית. כל השמות במדור בדויים.