שגריר ג'אז: "בכל מקום מחפש את המוזיקה"

בגיל 23 נסע גלעד דוברצקי לארה"ב כדי ללמוד מוזיקה בבי"ס יוקרתי במנהטן, אבל הוא לא הצליח לסיים את הסמסטר. "תופפתי ברסיטל של זמרת ברזילאית מבית הספר והמורה שלה ראתה אותי". המורה הזו היתה זמרת הג'אז אן-מארי מוס. "בסוף הרסיטל היא באה אלי ואמרה 'שמע, אני רוצה שתבוא איתי לסיבוב הופעות'".

כשמבקשים מתלמיד שנה א' לצאת לתור את העולם, הוא לא מסרב. שנה לאחר מכן ניסה שוב את מזלו באקדמיה, עד שמורה אחר פנה אליו בבקשה דומה. בפעם השלישית שעשה את הדרך אל ספסל הלימודים גילה אותו הבסיסט ג'ף אנדרוז באנסמבל לימודי ולחש לו באוזן שישמח אם יצטרף לנגן איתו בהופעה. "אחרי זה הפסקתי לנסות", דוברצקי מחייך.

 WildFlower, ההרכב של דוברצקי, מנגן שיר שהלחין, Chakh Chakh

"תרקדו, תיהנו"

דוברצקי (44) כבר תופף לצד ענקי ג'אז ופופ והוכתר על ידי ה-Jazziz Magazine כאחד מ-12 נגני כלי ההקשה הטובים בעולם, הפך לשגריר הג'אז של ארה"ב ואף תרם כמה המצאות חדשות לכלי נגינה לחברות המוזיקה. אבל כשהוא נכנס לכיתת לימוד ביסודות התיפוף עם חבורה לחוצה של סטודנטים אפופי חלומות, הוא מחייך אליהם ואומר "עשו לי טובה. כשאתם מגיעים הביתה, קחו שתי פחיות ריקות, שימו בפנים קצת אורז ותאטמו, שתוכלו להתאמן".

אחר כך הוא בודק בסבלנות איך הם שומרים על הקצב, מתרעם כשהם מעמיסים על הידיים במקום להרגיש את זה בגוף. "תרקדו, תיהנו מזה!” הוא מחייך שוב וכל נוסחאות ההרמוניה הקלאסית מהשיעורים האחרים מתעופפות באוויר כאבק על עור התוף לטובת הסמבה. הוא מתיישב מאחורי הקונגס ומתנועע בקצב הידיים, כאילו זה הדבר הכי נפלא שיכול לקרות, מזכיר לכולם את מה שמוזיקאים באקדמיה לפעמים שוכחים: ליהנות.

דוברצקי והפרויקט של עידן רייכל, בהופעה בניו יורק

מוזיקה שפותחת דלתות

הסיפור הזה מתחיל בעיר גלילית קטנה בשם נהריה, עם נחל געתוני אחד חצי יבש באמצע. את סיבוב ההופעות הראשון דוברצקי עושה בגיל שבע, במלחמת יום הכיפורים. "ההורים שלי לקחו אותי ואת אחי להסתובב בבסיסים ולנגן לחיילים. אחי באקורדיון ואני תופפתי". בנעוריו הוא מתאהב בג'אז ואחרי הצבא אורז את מה שיש וטס לארה"ב. שם הוא מוצא את עצמו מופיע ומקליט עם מאריה קארי, ריקי מרטין, מרק מרפי, אל דימיולה, בראד מלדאו, רנדי ברקר, רג'ינה קרטר, ג'ושוע רדמן ועוד.

דוברצקי עם הכנר סניה קרויטור בקונצרט באמפי בשוני

באורוגוואי הדלת נפתחה לטקס ירח מלא. "זה היה בשכונה ענייה במונטווידאו. הנגנים סוחבים תופים מסורתיים על הכתפיים ואוספים כל מיני קרטונים ועיתונים בדרך ואז מטפסים אל הרחוב הכי גבוה ועושים מדורה ענקית, עליה מחממים את העורות של התופים. זה יכול להימשך שעות ובינתיים כולם משתכרים. אז מתחיל סוג של מצעד. עולים ויורדים את הרחוב כמה פעמים בנגינה ושירה, עד אופוריה.

"היה לי מזל. זו שכונה לא פשוטה והם הרשו לי לנגן איתם. עליתי איתם וירדתי איתם ותופפתי איתם, ובקונצרט שלי יומיים אחר כך הזמנתי כמה מהם להופיע איתי על הבמה. בחיים לא נתנו להם את

הכבוד הזה באורוגוואי. הם נחשבים לעניים מרודים, אף פעם לא שמו אותם על במה. פתאום מגיע אחד ונותן להם את הכבוד שמגיע להם, פותח את התרבות שלהם למקומיים שאולי אפילו לא יודעים שהתרבות הזו קיימת אצלם בעיר. זה היה מדהים. בקטע השני שהם ניגנו איתנו הם היו כל כך מדהימים שפשוט הפסקתי לתופף והתיישבתי להאזין להם".

"אני התאהבתי בגלעד המוזיקאי"

לפני כמה שנים, דוברצקי כמעט ויתר על ההרפתקאות האלה. "היתה תקופה שהייתי נכנס לאוטו בדרך להופעה וממש כאב לי שאשתי שוב נשארת לישון לבד. כָּאַב פיזית. שמונים אחוז מהערבים אני בהופעות והיא, שגם עובדת קשה, משכיבה את הילדים ונשארת לבד. בהופעות לא חשבתי על זה, טבעתי במוזיקה. אבל מחוץ להופעות, התחלתי לשקול לעזוב".

"אני אוהב לעשות דברים עם הידיים. אז חשבתי שיאללה, אפתח נגריה ואהיה בבית".

"סיפור מעניין. יום אחד נכנסתי לחנות חומרי בניין ואחד העובדים שאל אם אני מנגן ג'אז, כי לבשתי חולצה של פסטיבל שהופענו בו. הסתבר שהוא היה המתופף של אריתה פרנקלין, אך כשנולדה לו הבת הראשונה הוא החליט לעזוב את המוזיקה ולהיות בבית. קם ועזב. מצאנו את עצמנו יושבים על הרצפה בחנות ומדברים, אולי שעתיים.

שאלתי אותו אם הוא מצטער, אם יש רגעים שקשה לו. הוא ענה שמה שעצוב זה שהילדים שלו לא מכירים אותו בתור מוזיקאי. זו המהות שלו והילדים שלו לא יודעים את זה. אני עוד הייתי בהתלבטויות. בסופו של דבר אשתי, שתהיה בריאה, אמרה לי 'שמע, נגרות זה נהדר, אבל אני לא יכולה להבטיח לך שאוהב אותך כשתהיה נגר. אני התאהבתי בגלעד המוזיקאי'".

את המוזיקה הוא לא נטש. ההחלטה שהגיעה כעבור כמה שנים היתה לעזוב את התפוח הגדול לטובת הפרדסים של בנימינה. "הרגשתי שאני מונע מהילדים שלי את המשפחות המדהימות שלנו בארץ. זה לא היה קל, היו לנו שם חיים נפלאים. פה בשביל להחזיק את עצמך כלכלית אתה עובד הרבה יותר קשה, אז הילדים שלי רואים אותי הרבה פחות בסופו של דבר, אבל אנחנו מאוד אוהבים להיות פה. ואני לומד".

דוברצקי עם הגיטריסט אל דימיולה בקונצרט בוורשה

"אני עדיין טירון. אחרי 20 שנה זו כמעט עלייה. עוד לא יודע איך לאזן בין החיים שם לחיים פה. בינתיים אני מבלה המון בחו"ל. אין לי ספק, לצערי, שעם הזמן הקשרים בחו"ל ילכו ויעלמו, אבל זה חלק מהמחיר של החזרה ואני שלם עם זה".

"יש מוזיקאים אמיתיים שיושבים להם שם באיזה כפר, בסרביה, בזנזיבר, כאלה שאף אחד לא מכיר ולא יכיר, שמנגנים עם כל הנשמה. החיבור שלהם למוזיקה זו ההשראה הכי גדולה שאני יכול לקבל. אני אדם פשוט. המוזיקה שאני הכי אוהב היא המוזיקה של העם. היא נשמעת לי הכי חסרת יומרות, הכי אמיתית... אם תשאלי עם מי מהמוכרים הייתי רוצה - מיילס דייויס מת לי קצת לפני שהתחלתי בניו יורק. בזמנו הביאו אותי לפט מתיני, אבל עזבתי את ארה"ב בדיוק. אם פתאום יבוא להם, אולי זה כן יקרה. למרות שפט מתכנן דברים שנים מראש..."

"אף פעם בחיים שלי לא ביקשתי".

"אני נורא ביישן. לא יודע לבקש. גם במוזיקה לא בחרתי במודע. אולי אם היתה לי את הנחישות, הייתי מגיע למקומות יותר מהר. פשוט זרמתי עם הדברים והיה לי מזל, היו מלאכים סביבי שדאגו לי. זה לא שאין נפילות, אבל גם מאלה לומדים. אז נפלנו. היום בבוקר יצאתי מהבית ועשיתי תאונת דרכים, שיכולתי מאוד להתבאס ממנה. כשיצאתי מהאוטו הבחור השני היה ממש מפוחד ואני פשוט באתי והחזקתי לו את הידיים ושאלתי אם הוא בסדר ומרגיש טוב. סליחה, העיקר ששנינו בסדר. הנה, גמרנו עם החלק הרע של היום, מעכשיו רק דברים טובים".

צילום התמונה למעלה: ג'ויס סולימן דוברצקי