אני דברים כאלה מחבב
בנים בנות ביחד, זה יפה ש -
יש אומץ לפעמים להתערבב" ("אגדת דשא", מאיר אריאל)
אילו מאיר אריאל היה עדיין בחיים, ייתכן שהיה מעדכן את שם השיר ל"אגדת דשא סינתטי". כרי הדשא של קיבוץ משמרות ב-1960 נראים כמו זיכרון רחוק, כשרצועות דשא סינתטי נשתלות ומהודקות לאדמת ארץ ישראל של 2015. מרצועות ההפרדה בכבישים העירוניים, דרך מעגלי התנועה, הגינות הציבוריות ומגרשי המשחקים, ועד הניצחון הסופי - הגינות של הבתים הפרטיים. מרבדי הפלסטיק הירוקים נראים כרגע כפתרון אולטימטיבי לכל המאוויים והחששות של הציבור הישראלי: גם נראים אמיתיים, וגם ירוקים לנצח. הדרך שעשתה המדשאה בתרבות עיצוב הנוף והמרחב, בעולם וגם בישראל, שופכת אור על הצורך הישראלי במרבדים הירוקים אז והיום, ומעלה תהיות ביחס להתנפלות על הדשא הסינתטי.
הדשא כסמל סטטוס
עד אמצע המאה ה-19, היו המדשאות סמל סטטוס של ארמונות ובתי אחוזה באנגליה, שם מזג האוויר לח ומתון ומאפשר צמיחה חופשית של העשב. העשירים היו היחידים שיכלו להרשות לעצמם לבזבז אנרגיה על גידול של גן ענק שכל תכליתו היא נוי ולא תועלת; רק הם היו יכולים לשלם לפועלים על גיזום של שטחי ענק במספריים. הגן האנגלי, עם גבעות הדשא בסגנון הכמו-טבעי, הפך במאה ה-17 למושג בפני עצמו, והתפשט לבתי האצולה של צרפת ושאר מדינות אירופה. גני הרוקוקו של צרפת, כדוגמת גני ורסאי, הם דוגמה מצוינת לטבע נשלט: העצים, השיחים וגם הדשא מעוצבים להפליא, מתוחמים וגזומים. השליטה טוטלית וללא רבב. המצאת מכסחת הדשא ב-1830 זירזה את תהליך הדמוקרטיזציה של הדשא, והתפשטותו לבתיהם של בני המעמד הבורגני שרצו לחיות כמו האריסטוקרטיה, ובמקביל התפשט הדשא לגנים הציבוריים, למגרשי הספורט, הכדורגל והטניס.
בהמשך, הדשא היה לסימן ההיכר של שכונות הפרוורים שהחלו לצמוח בארה"ב משנות ה-40 של המאה ה-20, וביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה. הדשא בחזית סימל את שלטון הסדר והיעילות על הטבע, את החריצות, הסולידריות, המשפחתיות הפרוורית והפטריוטיזם האמריקאי. הדימוי הבולט ביותר לתרבות הזו הוא כנראה Wisteria Lane, הרחוב שבו מתגוררות גיבורות סדרת הטלוויזיה "עקרות בית נואשות". הרחוב, על מדשאותיו המטופחות בקדמת הבתים, הוא ציר מאחד ופתוח המקשר בין בתים אדומי-רעפים ואפופי סודות.
המדשאות של עקרות הבית מיובשות: ביקור בוויסטריה ליין, באולפנים של יוניברסל
בקיבוצים, לפני עידן ההפרטה וההרחבות, ניתן משקל רב לטיפוח הנוי במרחב הציבורי, שבו היה עיקר השהות המשותפת. המדשאה הגדולה בחזית חדר האוכל ששימשה להתכנסות בחגים ובמועדים, שאר המדשאות הנרחבות בין ה"חדרים" הקטנים והלא ממוזגים של חברי הקיבוץ, והעצים הרבים שביחד היו לסמל הנוף הקיבוצי - כל אלה תרמו לשיפור המיקרו-אקלים באמצעות שמירת הרטיבות ובליעת החום, מניעת סחף, בלימת אבק בקיץ וסיוע בשמירה על הניקיון.
קמפיין הבהלה ''ישראל מתייבשת''
משבר המים של 2009 יצר בהלה. הרשויות וארגוני הסביבה הזהירו מפני מחסור חמור ומיידי במים, וקמפיין יעיל ורועש הצליח להביא לשינויים בצריכה הפרטית. אחת הקורבנות המיידיים של צו החיסכון הייתה המדשאה בפארק, באשר היא נמצאת. בין היתר, הביאה רשות המים לאיסור על שתילת מדשאות ואף תכננה להוציא צו שיאסור על השקאת מדשאות פרטיות וציבוריות. המועצה לארץ ישראל יפה וחלק מהרשויות נכנסו ללחץ מסוים לנוכח האיום, אך מי שיצאו נשכרים ממנו היו יבואני הדקים מהעץ והדשא הסינתטי. האחרונים ניצלו את המומנטום, וגרמו לכך שרשות המסים תבטל את המכס על ייבוא דשא סינתטי. הטיעון, שאי אפשר היה להתווכח איתו, היה שדשא סינתטי הוא צו השעה כדי לחסוך במים. בינתיים המחסור במים הוסר, בזכות מפעלי ההתפלה שהוקמו במהירות, אך האפקט לא פג. מחירי המים הגואים בשנים האחרונות בוודאי תורמים לכך שהרבה ישראלים זקוקים לחיסכון הזה.
התוצאה ניכרת לעין ברחבי הארץ, והדשא הסינתטי מבצבץ במגוון אתרים בישראל. הנה כמה דוגמאות, שממחישות את הקשר ההכרחי בין התכלית לעיצוב ולאמצעי ההבעה:
1. במרכז הקונגרסים "אווניו" סמוך לנתב"ג, שמתוכנן כמעין ארמון ניאו קלאסי/פוסט מודרני שהוצנח ישירות ממיאמי, הדשא המלאכותי הוא חלק בלתי נפרד מהתפאורה. הירוק הפלסטי הנצחי הוא תוספת הולמת לעמודים הדוריים, לקרניז (כרכוב) הבולט ולכיפת הזכוכית.
2. גם בשכונה החדשה "נופי ים" בצפון תל אביב (הגוש הגדול), משתמשים בדשא הסינתטי כדי לחקות את סגנון הרוקוקו. שלט גדול שכותרתו "הוראות התנהגות" אוסר את הכניסה לזרים - אף שאסור לו לעשות זאת, משום שזו "זיקת הנאה" שמיועדת לציבור הרחב - ועל המבקרים שזכאים להיכנס נאסר להכניס כלבים, להשמיע מוזיקה ולהשתמש בגינה לימי הולדת. במלים אחרות, הדשא הוא אך תפאורה שיש לצפות בה מהמרפסת. כמו ציור (צילום בראש העמוד).
3. להווי ידוע שבבני ברק יש מחסור עצום בשטחים ירוקים. כדי לחסוך בתקציב, צופתה כל אדמתו של "גן עקיבא גור" במרבדי דשא סינתטי. רק מרחוק זה נראה ירוק; מקרוב זה כבר בלוי ומסמורטט.
תוחלת החיים: עד 8 שנים
השימוש המאסיבי בדשא הסינתטי עלה בחודש שעבר לדיון מקצועי ב"ועידת ישראל לגינון". בפאנל שהוקדש לנושא הצהיר יבואן הדשא הסינתטי גיא סער, כי באופן אישי הוא אוהב דשא טבעי, אך מאמין שהמוצר שלו מתחרה משמעותית בדבר האמיתי בזכות סגולותיו הבאות: הוא "נראה ומרגיש" כמו דשא, הוא לא צורך מים, אין לו מחלות והוא קל לתחזוקה - יש להבריש אותו מדי פעם, למלא קרחות ולשטוף. לדבריו, תוחלת החיים המרבית של הדשא הסינתטי היא שמונה שנים.
רונן שמואלביץ, אגרונום ומומחה לגידול דשא, סיפר על בדיקה השוואתית של הטמפרטורה ביום חם במיוחד בעפולה - 42 מעלות בצל. חום כביש האספלט והאבן המשתלבת במדרכה היה כ-50 מעלות, חום הדשא הטבעי היה נמוך בהרבה - 36 מעלות - ואילו הדשא הסינתטי ממש רתח: 76 מעלות. לטעמו של שמואלביץ, פיזור הדשא הסינתטי בארץ נעשה בצורה לא מבוקרת. גיל יצהר, מגדל דשא מכפר מונאש, חיזק את דבריו וטען ששיטת המכרזים שאיתה עובדות הרשויות גרמה לכך שיש רצון לקבל מוצר זול ולאו דווקא איכותי, וכך יורד סטנדרט הגינון המקובל בישראל ומידרדר לרמה הסינתטית.
גישה אחרת הציגה אדריכלית הנוף יעל בר מאור, שטוענת שהדשא המלאכותי הוא לא מוצר חי אלא מרבד סיבי ניילון צבעוני, ולכן צריך להפסיק לקרוא לו "דשא", ממש כפי שאסור לקרוא למזון לתינוקות "תחליף חלב אם". לדעתה, יש להשתמש בחומר הנקרא "דשא מלאכותי" כמצע רך, אפילו בצבעים שאינם ירוק, במנות קטנות באזורים של משחק.התשוקה לירוק רק מתחזקת
הסוציולוגית וחוקרת התרבות תמר ברגר מציינת בספרה "אוטוטופיה, על מרחב הבינים הפרוורי בישראל", שיראה אור בקרוב, כי אימוץ הדשא בתקופת המנדט הבריטי היה ביטוי תרבותי של המהלך הקולוניאלי הכללי ונועד לשוות לארץ המדברית את מראה פניה של הארץ הישנה, המוכרת, המוריקה. חלפו כמעט 70 שנים, ונראה שהתשוקה לירוק לא פגה. אדרבא, היא יותר טוטלית מאי פעם: נדמה שאסור להשאיר את האדמה בגן חשופה, כי זה יהיה ביטוי של הזנחה. מצד שני, הדשא הפך מצמח שיש לשתול, להשקות, להזין ולגזום לתוצר סחיר, אחיד, שניתן ליישם במהירות. זה התחיל עם מרבדי הדשא המגולגלים בשנות ה-80 ועבר לדשא הסינתטי.
נדמה שהמוטיבציה העיקרית לאופנת שטיחי הפלסטיק הירוקים היא הרצון ל"יירוק" מיידי של הגן או המרחב. בהיבט הזה, הדשא הסינתטי לא מאכזב. אמנם לא יהיה לו אף פעם ריח של דשא גזום, אבל אם הוא קצת מתבלה, פשוט מחליפים. ממילא, מי יודע איפה נהיה בשנה הבאה.
