סיור ט' באב בסימן חורבן בית המקדש: אבני דרך בעיר העתיקה בירושלים

מלבד עם ישראל, לא ידוע על אומה אחרת בעולם שחלקים רחבים ממנה עדיין מתאבלים על חורבן המרכז הדתי שלה, גם אחרי 1947 שנים. ט' באב, היום שבו מציינים את חורבן הבית, הוא הזדמנות לסיור חוצה רובעים וחומות המתפתל בין אתרים פחות מטוילים בעיר העתיקה. המסלול חושף את סיפורו של חורבן הבית, ואבני הדרך לא רק מציגות את העבר הרחוק אלא גם את תחיית החברה הישראלית וחידושה של ירושלים כעיר ססגונית, חיה ותוססת. גם אם היא סובלת מחוסר שוויון, מקיטוב, מחשדנות ומאלימות בין הקהילות שמרכיבות אותה, זו ללא ספק אחת הערים המרתקות בעולם; המבט אחורה, אל אתרים שנשמרו אלפי שנים, רק מחדד את התובנה הזאת.

• אורך הסיור: שעה וחצי לקלי רגליים, שעתיים באיטיות
  

1. עמוד הלגיון העשירי פרנטסיס

הלגיון העשירי פעל במשך כ-400 שנה. כבר בעשור השני לקיומו היה אחראי לדיכוי המרד הגדול, שפרץ בארץ ישראל נגד הרומאים בשנת 66 לספירה. ארבע שנים לאחר מכן השלים הלגיון את חיסול היישוב היהודי באזור, ששיאו בחורבן בית המקדש השני. אז נותרה יחידה של הלגיון בחורבות העיר, והתמקמה בסביבת שער יפו של היום.

עמוד הלגיון העשירי. בסיס למנורה (צילום: אוריה תדמור)

אחד השרידים לנוכחותו של הלגיון בירושלים הוא עמוד אבן עגול, המשמש כיום כבסיס לעמוד תאורה. הוא נמצא בלב המרכז המסחרי היווני, סמוך לרחבה הפנימית שבחזית שער יפו. על העמוד, שמתוארך למאה השנייה לספירה, חקוקה בלטינית ההקדשה: "למרקוס יוניוס מקסימוס (מושל האזור, מ"י), מפקד מטעם הקיסרים של הלגיון העשירי פרטנסיס, אנטוניאנה מאת קיוס דומיטיוס סרגיאנוס ויוליוס הונורטוס והשלישים שלו". העמוד נמצא בחפירות באזור והוצב כאן ב-1885 כבסיס למנורת נפט, עם השלמת פרויקט המסחר והמלונאות המקיף את העמוד עד היום.

מי שמעוניין לקום בבוקר עם נוף לעמוד או לשער יפו, יכול להתגורר במלון אימפריאל (הכניסה צמודה לעמוד). מחיר לחדר יחיד 75$, חדר למשפחה 175$.

2. שוק אבטימוס

על שרידי המרכז הצלבני שפעל בירושלים במאה ה-12, הוקם ביוזמת הפטריארכיה היוונית מתחם יחיד מסוגו בעיר העתיקה. בנייתו הושלמה ב-1903 בתכנונו של אדריכל יווני, ויש בו מקבץ מבנים הכוללים קומת רחוב מסחרית וקומת מגורים עליונה שחלקה שימש לאכסניית צליינים. בשנות ה-90 של המאה הקודמת רכשה חלק נכבד מהמתחם עמותת "עטרת כהנים", שבסיוע משרד השיכון אכלסה אותו במשפחות יהודיות שהצמידו למקום את השם "נאות דוד". בנוסף להן נפתחו כאן בית כנסת וישיבה המבוקשת בקרב לומדי התורה, ודגלי ישראל מתנופפים בהבלטה מהמרפסות הקטנות הפונות לרחוב.

כמו ממקום אחר. המזרקה בשוק אבטימוס (צילום: אוריה תדמור)

המבנים ראו שנים יפות יותר. עיריית ירושלים, מצדה, ממשיכה לתחזק ולהפעיל את המזרקה שבמרכז המתחם. זו הוקמה במסגרת הפרויקט ונראית כאילו נלקחה ממקום אחר: היא מעוטרת בתבנית פניהם של דמויות ובעלי חיים כמו אריות וכלבים.

בצמוד למתחם מצוי מגדל הפעמונים של "כנסיית הגואל", שאליו מותר לטפס בין השעות 10 עד 17, ולזכות במבט נדיר ביופיו על כל סביבות העיר העתיקה. גישה נוחה לשוק ולמגדל היא מרחוב מוריסטאן.

3. גגות השווקים

"החברה לפיתוח הרובע היהודי" החליטה לנצל את הגובה האחיד של גגות השווקים (שוק דוד, שוק הקצבים ושוק הבשמים) ולהפוך אותם לטיילת עילית. מבני השווקים בני הקומה האחת, שהמעברים בהם מקורים בגגות, נמצאו כשירים לשאת משקל רב. לכן הכשירה החברה כבר בשנות ה-80 תשתית לטיילת, שנועדה לשמש כתצפית לתיירים ובמקביל להיות ריאה ירוקה לתושבי העיר העתיקה.

מבט על הטיילת העילית מכיוון השוק ברחוב דוד (צילום: אוריה תדמור)

האדריכלים נחמיה ביקסון ויואל בר-דור תכננו שיקום נרחב של הגגות הישנים, שתלו עליהם עצים וערוגות פרחים, והציבו מתקני משחק, עמודי תאורה וריהוט רחוב. התוכנית המקורית כללה המשך של הטיילת לעומק העיר העתיקה, בתוואי של השווקים, אלא ששילוב של ונדליזם ומאבקי בעלות גדעו את הרעיון באמצע הדרך.

תוכניות הפיתוח לא מומשו - וגם מה שמומש נהרס ברובו – ועדיין אפשר לעלות למעלה ולטייל כאן באופן חופשי. עלייה נוחה נמצאת בקצה רחוב חב"ד, סמוך למפגש עם רחוב דוד.

4. שער השלשלת

בקצה רחוב השלשלת ניצב אחד משערי הכניסה העיקריים להר הבית – שער השלשלת או באב א-סלסילה. בעקבות הסכם עם הוואקף המוסלמי אסורה אליו הכניסה ליהודים, אלא רק משער המוגרבים הסמוך לשער האשפות.

במקום שבו נמצא השער הנוכחי, ניצב אחד משערי הר הבית המקוריים ששירתו את היהודים בפולחנם. הבדלי גבהים בין מפלס הר הבית למפלס "העיר העליונה", אזור המגורים בתקופת בית המקדש השני, הוביל להקמתו של גשר רחב וארוך שנתמך במערכת של קשתות מסיביות. הגשר שנשמר מהווה, למעשה, את רחוב השלשלת.

שער השלשלת (צילום: אוריה תדמור)

חלק מהקשתות המרשימות נחשפו, ואפשר להביט בהן מבעד לרחבה המקורה של הכותל המערבי (שפתוחה לגברים בלבד). את הסביל המסוגנן מול השער התקין ב-1537 השלטון העותמאני, במסגרת הפיתוח העירוני שיזם סולימאן המפואר, הידוע כמקים חומת ירושלים. חלקו התחתון של הסביל מורכב מארון קבורה רומי. בניצב לשער השלשלת ממוקם שער נוסף, המקשר לבית המשפט שהקים מושל דמשק ב-1329 ומשמש כיום כבסיס מג"ב. הוא מהווה דוגמה מובהקת לסגנון הבנייה והעיטור הממלוכי.

5. שער ברקלי

שער נוסף ששירת את באי המקדש נקרא כיום "שער ברקלי", על שמו של החוקר האמריקאי שחשף אותו. במשנה מוזכר "שער קיפונוס" כשער בכותל המערבי של הר הבית. בשונה משני השערים הסמוכים לו - שהובילו ישירות מתחתית הגיא אל הרחבה עצמה – הוא הוביל ממפלס הגיא הנמוך אל תחתית ההר. משם עלו המבקרים במדרגות פנימיות אל רחבת בית המקדש.

שער ברקלי. על שמו של החושף (צילום: אוריה תדמור)

אחרי החורבן נאטם השער וכוסה בעפר. כיום רואים רק את חלקו העליון, ובעיקר את המשקוף הגדול (גובהו 2 מטרים ורוחבו 7.60 מטרים) המצוי בגובה הנדבך השלישי, בקצה עזרת הנשים ברחבת הכותל המערבי. חוקרים משערים כי השער הוקצה למבקרים שאינם יהודים, שכניסתם למתחם המקודש הייתה מוגבלת לאזור מצומצם.

6. כיכר בתי מחסה

ראשיתו של המתחם בשיכון לאביוני הקהילה היהודית, שבנייתו הושלמה ב-1890 באזור שלא היה בנוי עד אז. לימים רוכזו ברחבה הזו לוחמיו ומגיניו של הרובע היהודי, לאחר כניעתם במלחמת העצמאות, לפני שהצבא הירדני גירש אותם לשבי בירדן. בקצה המתחם נטמנו חללי הרובע, ואנדרטה קטנה מציינת את המקום. בתום הקרבות בזזו השכנים הערבים את הבתים, ובתי הכנסת נהרסו.

כיכר בתי מחסה (צילום: אוריה תדמור)

לאחר מלחמת ששת הימים חודש המתחם, ונבנו לצדו בתי דירות חדשים בתכנון האדריכלים אליעזר פרנקל וסעדיה מנדל. המבנה ההיסטורי "בית רוטשילד" שוקם והוסב למשרדים ולבית ספר, והכיכר הגדולה נחפרה על ידי הארכיאולוג נחמן אביגד. בתום החפירות כוסו הבורות והוקמה כיכר חדשה בעיצוב סעדיה מנדל. "אני עוד הייתי במדים כשגייסו אותי לשקם את העיר העתיקה", מספר מנדל ל-Xnet על תכנון הכיכר. "התחלתי את התכנון ב-1968 והביצוע התעכב עד להשלמת החפירות שערך אביגד. במקור זו הייתה רחבה גדולה יותר, והגעתי למסקנה שרצוי להקטין את ממדיה כדי ליצור כיכר עירונית מחבקת".

על חלק משטח הכיכר נבנה בניין מגורים משותפים, ומנדל החליט לשנות את הטופוגרפיה ולחלק את הכיכר לשני מפלסים: גבוה בצמוד לבניין ההיסטורי ונמוך בשאר שטח הכיכר, כדי לאפשר טקסים ואירועים ציבוריים כשהמפלס התחתון משמש כבמה. הכיכר הפכה בשעות הבוקר למגרש המשחקים של שני בתי הספר היסודיים הצמודים, ובשעות אחר הצהריים למוקד המשחק העיקרי של ילדי הרובע היהודי. על מעקה האבן המקשר בין שני מפלסי הרחבה נחקקה הנבואה המופיעה בספר זכריה; פרויקט חידוש הכיכר, הבתים והרחובות הגשים אותה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה".

7. שער הרחמים

הילת המסתורין המרחפת סביב אחד משעריה המפוארים של העיר, היא תולדה של סיפורי אגדה וחוסר מידע עובדתי על הסיתות והעיצוב המרהיבים מצד אחד, והאיטום של השער הכפול מצד שני. מתי כל זה נעשה ומדוע – לא לגמרי ברור.

על פי המסורת, במקום שבו נמצא שער הרחמים, הקבוע בכותל המזרחי של הר הבית ומשתלב בחומת העיר העתיקה, ניצב שער שקישר בין הר הזיתים לבית המקדש. מיקומו, כך משערים חלק מהחוקרים, היה ממש מול "שער ניקנור" – שער פנימי בהר הבית שהוביל אל בית המקדש שניצב במרכז ההר. מבנה השער מתוארך למאה השביעית לספירה.

חידה ואגדות. שער הרחמים (צילום: אוריה תדמור)

לאחר שנים ארוכות שבהן כמעט ולא נעשה שימוש במבנה, שהכניסה אליו נעשית מכיוון רחבת הר הבית בלבד, הוא הוסב לפני כשנה למקום תפילה. ליהודים אסור להיכנס למבנה, אך עדיין ניתן להתרשם מחזיתו החיצונית. הגישה לחזית השער פשוטה ופתוחה לכל, הודות לטיילת שהותקנה לאורך החומה המזרחית וחוצה בית קברות מוסלמי.

8. אנדרטה לחללי חטיבת הצנחנים

התחנה היחידה מחוץ לחומת העיר העתיקה בסיורנו נמצאת בקצה הרחוב היורד משער האריות (רחוב מוטה גור), במפגש עם דרך יריחו – אותה דרך עתיקה שקישרה בין ירושלים לבין המזרח. בעת החורבן הוגלו מכאן תושבי העיר, ובמלחמת ששת הימים מכאן נכנסו חיילי צה"ל כדי לשחרר את העיר העתיקה. לזכר עשרות החיילים שנפלו בקרבות הוקמה אנדרטה.

האנדרטה לחללי הצנחנים ששיחררו את העיר העתיקה (צילום: אוריה תדמור)

את האנדרטה הסמוכה לשער האריות עיצבה האמנית יונה פלומבו, אמנית ברזל שעבדה בשיתוף פעולה עם בעלה, הפסל דוד פלומבו. יחד הם יצרו בין השאר את שערי הכניסה למשכן הכנסת (הקרויים על שמם "שערי פלומבו"), עבודת קיר בלובי מלון הילטון תל אביב, ודלתות הכניסה ל"אוהל יזכור" ב"יד ושם" בירושלים. פלומבו בנתה פסל ברזל מופשט, המייצג זוג כנפיים, כשאחת מהן מונפת אל-על ושנייה פצועה וכפופה.

את הסלעים לצד הפסל, שעליהם חקוקים שמות החללים, עיצב דוד כפרי, פסל, חקלאי וחבר מושב נהלל. הסלעים סובלים מוונדליזם בלתי פוסק, וחלקם אפילו זרוקים לעתים בצד האתר. מרחבת האנדרטה ניתן להשקיף על נחל קדרון, אחד הנחלים הארוכים בארץ, הנשפך בקצהו המזרחי אל ים המלח.

9. בריכת ישראל

סמוך לשער האריות ובצמוד לחומה הצפונית של הר הבית, יש מגרש חניה גדול וגן בנוי שראה ימים יפים יותר. מי שביקר כאן עד לפני 100 שנה ראה בריכה מלבנית גדולה חצובה בסלע; הזנחתה הביאה לאטימתה ולניצול שטחה לצרכים אחרים, יפים הרבה פחות.

בריכת ישראל. מה שהיה הוא לא מה שיש (צילום: אוריה תדמור)

מהשער הסמוך שמוביל למתחם הר הבית, ומכונה "שער השבטים", פרצו חיילי חטיבת הצנחנים אל המתחם המקודש ומשם המשיכו במסעם לכיבוש העיר. פעם, בתקופת בית המקדש, היו כאן זוג בריכות הידועות בשמות שונים: "הבריכה העליונה" (המוזכרת כבר בספר מלכים ובספר ישעיהו), "בריכות הצאן" או "בריכות בית חסדא" - והן שימשו לאגירת מים לצורכי בית המקדש. על אחת הבריכות הוקמה במאה ה-5 כנסייה, שנהרסה כמה מאות שנים מאוחר יותר וכיום היא גן ארכיאולוגי.

10. קשת אקה הומו (Ecce Homo)

בהמשך רחוב שער האריות נחצה הרחוב על ידי קשת חלקית – עדות לשער ניצחון שהציבו כאן הרומאים ב-135 לספירה, לאחר חורבן המקדש וחיסול היישוב היהודי. הקשת הנצפית היא חלק משער שהורכב משלוש קשתות, שהמרכזית שבהן היא החשופה. שתי קשתות קטנות יותר הוצבו משני צדיה, אך הבנייה בשתי דפנות הרחוב העלימה אותן.

ב-1860 נערכו כאן עבודות חפירה וחשיפה ארכיאולוגיות, ובמסגרתן נחשפה אחת הקשתות הקטנות. אפשר לראות אותה בתוך הכנסייה הצמודה, "אחיות ציון", לצדם של שרידים נוספים שנחשפו בחפירות. הקשת קרויה על שם ציטוט המיוחס לפונטיוס פילאטוס, המושל הרומאי בסוף תקופת הבית השני, ומשמעותה בלטינית: "זה האיש" (או "הזהו אדם", כשם ספרו של הפילוסוף פרידריך ניטשה).

11. גן משחקים ומגרש כדורגל "אבנא אל קודס"

למרות הצפיפות הרבה בעיר העתיקה, והעובדה שרוב המגרשים בה הם פרטיים, יש בה לא מעט מגרשי ספורט ומשחק, בעיקר בשטחים שנותרו פנויים בצמוד לחומה. אחת הגינות הציבוריות הבודדות ברובע המוסלמי נחנכה בשנים האחרונות, אחרי תהליך מפרך וממושך בין הגורמים השונים ברקמת האוכלוסייה באזור, שלכל אחת מהן אינטרסים שונים וסותרים.

את הגינה הקימה, סמוך לשער הפרחים ובקצה רחוב הצריח האדום, "הקרן לירושלים" בתכנון משרד אדריכלי הנוף ליכט, כהן חוגי. המתחם כולל מגרש כדורגל עם דשא סינתטי הבוהק בצבעו הירוק, גינת משחק, גינת נוי קהילתית ומתנ"ס. במבנה הסמוך מתקיימים חוגים והכשרות לתושבי האזור, ובעיקר לאוכלוסיית הנשים והקשישות הנוטלות חלק בטיפוח גינה קהילתית.

12. מרצפות רחוב מימי הבית השני

המולה נשמעת במפגש הרחובות שער האריות והגיא, בגלל תחנת "דרך הייסורים" (ויה דולורוזה), השוק ומבני הדת והאירוח המקיפים את המקום. העין מפספסת את אחד המרכיבים הייחודים ברחוב, שנמצא ממש מתחת לאף. כאשר ריצפו מחדש את הרחוב ב-1981, בחרו האדריכלים לשלב במרצפות המודרניות כמה מרצפות שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות בעומק של שלושה מטרים מתחת למפלס הרחוב הנוכחי. הן מתוארכות לתקופת הבית השני, כלומר בנות יותר מאלפיים שנה.

מרצפות בפערים של אלפיים שנה במפגש הרחובות שער האריות והגיא (צילום: אוריה תדמור)

מדובר באבני גיר טיפוסיות לאזור. בגלל גודלן המרשים, אפשר לשער כי גם אז - כמו היום – היה זה רחוב מרכזי ושוקק ששירת את תושבי העיר ואת רבבות עולי הרגל שבאו להר הבית.

עוד כתבות על העיר העתיקה ב-Xnet