לואיזה מיי אלקוט, סופרת אמריקאית, נולדה ב-1832 ומתה ב-1888
"אני עוד אעשה משהו. לא אכפת לי מה. אלמד, אתפור, אשחק, אכתוב – כל דבר שיוכל לעזור למשפחה. ולפני שאמות, אתעשר ואהיה מפורסמת ומאושרת, אתם עוד תראו!"
את הדברים הללו אמרה בזעם ובהתלהבות לואיזה מיי אלקוט כשהייתה בת 15. "עם המוח שלי", הוסיפה, "אני אנגח את דרכי בעולם הקשה והמסובך הזה".
באותם ימים, אמצע המאה ה-19 בארצות הברית, לא שפעו סיכוייה של אישה צעירה להצליח. מי שנולדה, כמו לואיזה מיי אלקוט, למשפחה ענייה ששקעה בחובות – אביה ניהל בית ספר שכשל – יכלה רק לחלום על חיים של עושר ופרסום, אך לא לקוות להם. אבל הנערה השאפתנית הייתה נחושה בהחלטתה לנצח את המציאות.
החינוך שזכתה לו בילדותה עזר לה אולי להאמין בעצמה. אמן של הסופרת ושלוש אחיותיה - נצר למשפחה אמידה שהתנתקה ממנה בעקבות נישואיה - הייתה פעילה למען זכויות שוות לנשים וביטול העבדות, ואביהן היה פילוסוף ומחנך שדגל במתן עצמאות לתלמידיו. את בנותיו לימד בעצמו, והן נחשפו גם לשיחות מעשירות עם ידידיו, בהם שלושה מהוגי הדעות הנחשבים באותם ימים – ראלף וולדו אמרסון, שבספרייתו הרבתה לואיזה לבקר; הנרי דייוויד תורו, שאיתו נהגה לטייל ולשוחח; ונתניאל הות'ורן. כל השלושה ובני משפחותיהם היו בני בית אצל משפחת אלקוט. המשפחה גרה בבית גדול ומוקף דונמים רבים של עצי תפוחים. לימים הוא שימש את הסופרת כדגם לבית המשפחה בספרה הנודע ביותר, "נשים קטנות".
לואיזה ואחיותיה הורשו לבחור מה ברצונן ללמוד – היא עצמה העדיפה ספרות, גיאוגרפיה והיסטוריה – ונהגו להעלות הצגות באסם המשפחתי. את הסיפורים כתבה והמחיזה לואיזה, שניחנה בדמיון עשיר. לעצמה בחרה את התפקידים הקשים - את רוחות הרפאים והשודדים ואת המלכות הבזויות.
היא הייתה טום-בוי. "אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה", סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות". היו אלה, כך העידה, הימים המאושרים ביותר בחייה .בגיל 15 נאלצה להירתם לפרנסת המשפחה. היא עבדה כמורה, כאומנת, כתופרת, כמשרתת – במשך שנים לא בחלה בשום עבודה שהצליחה למצוא – ובה בעת החלה לכתוב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת 22, ותשע שנים לאחר מכן כתבה את ספרה המצליח "תמונות מבית החולים", שהתבסס על התנסויותיה במהלך מלחמת האזרחים. כמו אמה, גם היא הייתה מעורבת במאבק למען זכויות נשים וביטול העבדות. במלחמה עבדה כאחות וכעיתונאית. כשחלתה בטיפוס, אושפזה וקיבלה טיפול לקוי, שפגע בבריאותה לצמיתות.
קלאסיקה של ספרות בנות
בגיל 37 נענתה להזמנת מוציא לאור, שביקש ממנה "לכתוב ספר לבנות". "נשים קטנות" נחל הצלחה מיידית ועצומה. הוא תורגם לעשרות שפות, עובד לסרטי קולנוע, והוא ממשיך להימכר עד היום. הספר מתאר את מאבקן של נערות לצמוח ולהיעשות נשים צעירות, את אהבותיהן הראשונות ואת קשרי החברות שלהן בינן לבין עצמן ועם אנשים אחרים. הוא נכתב במשך שלושה חודשים בלבד והתבסס על חייה של הסופרת.
ג'ו מארץ', בת דמותה, הייתה נערה ספרותית יוצאת דופן. היא פעלה מתוך רצון עצמי ויוזמה, ובכך הייתה שונה מדמויות הנשים הכנועות שהיו עד אז שגורות בספרי ילדים ונוער.
פתיחתו של הספר נהפכה לקלאסיקה של ספרות בנות:
"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות", רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.
"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.
"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום", הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.
"אבל לנו יש אבא ואמא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות", אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.
כך מתוודעות קוראות צעירות לארבע הנשים הקטנות – ג'ו, נערה עזת אופי ועיקשת, שגם היא נהפכת לסופרת; מג, הבכורה האחראית והיפה; איימי הצעירה, האמנותית והמפונקת; ובת' טובת הלב והעדינה, שמתה בגיל 16, ממש כמו אחת מאחיותיה של הסופרת. לא קשה לגלות קווי דמיון נוספים בין האחיות הספרותיות לבית מארץ' לבין מציאות החיים של הסופרת, אבל יש גם לא מעט הבדלים: בספר אבי המשפחה משתתף במלחמה, ובמציאות הייתה זאת הסופרת עצמה; בספר בני משפחת מארץ' עניים אמנם, אבל יש להם משרתת. לא כך היה במציאות; בספר חיה המשפחה בבית אחד, ובמציאות נאלצה משפחת אלקוט לעבור דירה עשרות פעמים.
נראה כי את ההבדלים המהותיים ביותר אפשר למצוא בין ג'ו לבין הסופרת שבראה את דמותה. הדמות הבדויה נישאת ויולדת שני בנים – ואילו הסופרת נשארה רווקה ולא הייתה לאם, אבל גידלה את אחייניתה היתומה מאם. ג'ו נותרה בעוניה, ואילו הסופרת התעשרה מכתיבתה, ממש כפי שהבטיחה בילדותה. אין לדעת אם הייתה גם מאושרת.
קדימון לאחד הסרטים שהתבססו על הספר "נשים קטנות"
