"איפה את רוצה להיפגש?" היא שואלת אותי. לא קובעת. לא מציינת מקום. לא כופה. אחרי שעתיים בביתי, מתחשק לה עוד קפה. אני כותבת, וליהיא קמה, ניגשת למטבח, ושואלת אותי "לעשות גם לך?" אחר כך היא מוצאת לבד את הכוסות, והקפה, והחלב, ומכינה לשתינו. ככה, פשוט. בלי שמץ של חשיבות עצמית.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

יומיים לאחר מכן אני מצטרפת אליה לזכרון יעקב. היא אמורה להרצות שם בפני קהל של נשים המגיעות במסגרת יום כיף מטעם המפעל שבו הן עובדות כדי לפגוש את הסופרת, העיתונאית, וכן, גם את אשתו של שר האוצר. כבר שנתיים היא מרצה בפני נשים ברחבי הארץ. בשבילה זו כמעט הדרך היחידה לקום מן המחשב, לצאת מן הבועה התל אביבית, להכיר קהלים שונים שמסקרנים אותה, להרגיש את הקוראות שלה, ואם היא חשה שהיא משפיעה, שהיא תורמת ולו רק תובנה חדשה אחת, מנת מודעות נוספת, היא כבר מאושרת. "בשבילי, כל מפגש זה כאילו הפעם הראשונה".

אם הייתי הולכת לאיבוד, היה לי כל מה שאני צריכה", היא מציינת כשאנחנו נכנסות לאוטו שלה, וקל להאמין לה, כי היא כבר אמרה, וכתבה, ובשנה שעברה אף ראה אור ספרה "אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת", לקט של מדורים אותם היא מפרסמת זה 11 שנה ב"ידיעות תקשורת".

את מצליחה לא להיות תמיד נהדרת?

"רוב הזמן אני מצליחה, אבל זה עדיין לא פשוט להיות כל הזמן ועדת ביקורת עצמית".

את גם בת לאמא ביקורתית?

"אמא ברזל", היא מחייכת בחום. "אצל אבא שלי זה היה תמיד: 'היית נהדרת'. אצל אמא: 'יכולת להשתדל יותר'".

לא מזמן הוזמנה להרצות בארצות הברית בעקבות ספרה המצליח "אשת חיל", שתורגם לאנגלית. עשתה חמש מדינות בתשעה ימים. אנחנו פוסעות בשביל שעובר במעבה חורש ירוק לעבר בית דניאל. "כשחזרתי", היא אומרת, "הבנתי שמרתק לי יותר להיות עם נשים ישראליות, בין העצים, ביער על צלע הכרמל, מאשר אי שם באמריקה הגדולה, במקומות שכנראה לא אחזור אליהם בחיים. רק כאן, בבית, אני לא מרגישה לבד".

והיא באמת לא לבד. הנשים המתכנסות בבית דניאל עוטפת אותה, והיא נענית בחיוך ובחיבוק לכל מי שמבקשת צילום משותף. אחר כך היא נעמדת בקדמת האולם ומזמינה אותן להציץ לעולמה.

מדברת על עצמה ועליהן, ועל נשיות על שלל כובעיה: כאמא, כרעיה, כבת זוג ועוד. הן מהנהנות בראש להזדהות, ואולי אפילו מתענגות על כך שגם היא, אישה מהמעמד שלה, ממקום אחר, מתמודדת עם קשיים ומועקות ומגיעה לתובנות שהיא מחלקת להן בנדיבות.

"אני התחתנתי במסעדה עם 34 אורחים", היא משתפת אותן כשהיא מדברת על ההשקעה המטורפת של נשים בחתונה ובאירוע הסובב אותה. "טוב, היו לו אולי אלף בחורות, ורצית צ'יק צ'ק", אומרת לה אחת הנשים, וליהיא מחייכת: "נכון, הייתי חייבת לתפוס אותו מהר".

בדרך חזרה היא נזכרת ששכחה ללבוש את חולצת ההרצאות שלה, זו שעיצבה לה דרורית ניצני. "אני ממש גרועה בסטיילינג", היא אומרת, "פעם זה דווקא היה קל. ג'ינס, שיער קצר, אופנוע".

ושמלות ערב מפוארות לאירועים ולבילויים כבר תפרת? בכל זאת, עכשיו את אשת שר.

"איזה בילויים? הכנתי שתי שמלות ערב מאז שיאיר נבחר, והן בארון. אנחנו מבלים פחות מאשר קודם כי יאיר עובד עד מאוחר. איך אמא שלי אומרת: 'ביליתם? הגיע הזמן לעבוד'. אבל אין לי תלונות. השעות הכי יפות שלנו הן בלילה, עם טרנינג ותה, כשיאיר מספר, מנתח, משתף במה שקרה במהלך היום".

היא הכירה את בעלה כשהייתה בת עשרים, בעת שירותה כצלמת "במחנה". הוא הגיע לשירות מילואים כעיתונאי. בן 25, גרוש ואב ליואב שהיה אז בן שנה וחצי ("האח הכי מקסים שיכולתי לייחל לילדים שלי"). בגיל 22 נישאה. אנשים אמרו לה שהיא משוגעת.

"כולם מסביב אמרו שאני עושה טעות. בן 25, כבר גרוש, ועם ילד". "אני זוכרת ששלחו אותנו להכין יחד כתבה על תל אביב בלילה. בסוף העבודה התברר שיאיר שכח את המפתחות בתוך המכונית של טומי, והיינו צריכים לחכות לבוקר. ירדנו לים, והוא הוציא מהכיס ספר של אלכסנדר פן וקרא לי שיר. למי היה אכפת מתעודת בגרות. הייתי מאוהבת".

כתבת לא מזמן שאת אוהבת אותו היום אפילו יותר.

"לפני 22 שנים עמדתי מתחת לחופה עם בחור מתולתל וידעתי שבחרתי נכון, ומאז הוא הוכיח לי את זה בכל יום, ואף פעם לא הייתי גאה בו כמו בחודשים האחרונים. כן, אני אוהבת אותו היום אפילו יותר".

כמה זמן אתם נשואים?

"שבע מאות שנה", היא מפטירה. "לפעמים זה נראה ככה ולפעמים זה נראה דקה. אתמול, אגב, ראיתי תוכנית טלוויזיה נוסטלגית עם יאיר ועם עירית לינור. לא זכרתי שהוא היה כזה חתיך", היא מחייכת, "אבל הוא התבגר יפה. מאוד יפה". אין ספק שלפיד הוא שר עם אוצר. גם בדף הפייסבוק הפרטי שלה, אשתו מפרסמת סטטוסים ומנהלת שיחות על "יש עתיד", על התרחשויות, יוזמות והחלטות של בעלה. כך התנהלה גם לפני הבחירות, כאשר ירדה לשטח כאחת הפעילות.

הגילוי המוקדם לא השאיר מקום לספק שמדובר באוטיזם

"ליאור ויעלי נולדו בהפרש של שנה ושלושה חודשים. בפורים, כשיעל הייתה בת שנה וחודש ועדיין לא אמרה 'ליצן', התחלתי להשוות ביניהם. הבנתי שהיא משהו אחר. כל המשפחה של יאיר הם פסיכולוגים. אמרתי לגיסי שיעל לא מגיבה אליי. הוא הרים אותה על הידיים, אמר לי למי לצלצל והוסיף שזה דחוף".

את ספרה המצליח "אשת חיל", שיצא לאור ב-2008 בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", היא כתבה מתוך השבר הגדול והכאב של מי שיש לו צורך בלתי נשלט לנצח את המציאות בכל אמצעי. בדם לבה כתבה. בספר היא מתארת התמודדות יומיומית עם ילד אוטיסט.

לצד הכתיבה הבינה שההתקדמות של יעל, לה ייחלה, תהיה מזערית או כמעט בלתי אפשרית. מי שקרא את הספר, חש עד כמה היא מדייקת במילות הכאב ועד כמה התעמתה בכתיבתה עם המציאות בלי להעניק לעצמה הנחות. "הפכתי לאשה עצובה, מרירה, כואבת, בלי עבודה, עם שני ילדים ועם הקושי הזה עם יעל. התחפרתי בעצמי. היו שואלים אותי 'מה שלומך', ואני רציתי לדבר רק על זה, כי זה כל מה שעניין אותי, יעלי".

אני מכירה לא מעט גברים שלא הצליחו להתמודד עם הולדת ילד חריג.

"לא אצלנו. זו אני שהתכסיתי בשמיכה. יאיר, שהיה לו כבר מנגנון הישרדותי וידע להתמודד עם משבר ועם אבל אחרי שאיבד את אחותו, התנהל כאילו אנחנו יוצאים לקרב. נלחמנו על היחד שלנו ועל יעלי. הוא העמיד את כולנו בפרופורציות. הוא אמר לי: 'ליהיא, זה מה שיש, ואנחנו יחד נעשה כל מה שצריך כדי להיטיב עם יעל ולאפשר לה לפרוח'".

  • עוד על ילדותה בערד, על קריירת הצילום שנקטעה, על הנישואים בגיל 22, איך מסבירים לילד שיש לו אחות מוגבלת ואיך לומדים לחיות עם זה, וגם - על ההתמודדות עם הביקורת שמופנית אל בעלה, שר האוצר יאיר לפיד. הריאיון המלא בגיליון החג הענק של "לאשה", יום חמישי 10.4 בדוכנים.