בעוד שעות ספורות, ערב היום הזיכרון, ייחנך בית "יד לבנים" החדש בנשר. המבנה הזה – קטן אך יוצא דופן בצורתו הזוויתית, השואפת כלפי מעלה – מגלם את השינויים שעברה במשך השנים התפיסה הציבורית של בתי יד לבנים בישראל.
ארגון "יד לבנים" נוסד ב-1949, בעקבות קול קורא שפירסמו שתי אמהות שכולות – מרים שפירא וסלבה דנציגר – אחרי מלחמת העצמאות. בשנות ה-50 החלו להיבנות ביישובים ברחבי הארץ המבנים, שאין להם אח ורע בעולם המערבי. אלה לא מוזיאונים או בתי קברות, אלא מבנים קהילתיים שהם גם אנדרטאות: מטרתם הראשונית היתה הנצחת החללים במלחמות ישראל ופעילות חינוכית-חברתית ל"הנחלת המורשת". היום יש בישראל 59 סניפים ושלוחות של הארגון, ו-49 בתי יד לבנים, שנבנו מכספי הרשויות המקומיות, תרומות ומשרד הביטחון.
במשך השנים החלו הרשויות המקומיות לנצל את המבנים לאירועים ופעילויות תרבותיות. בתי יד לבנים בהרצליה, בפתח תקווה וברמלה, למשל, הם גם המוזיאונים העירוניים. הרחבת השימושים הוגדרה בשנת 2007 ב"חוק יד לבנים", שמטרתו "להסדיר את אופן ניהולם של בתי יד לבנים ברשויות המקומיות". החוק מגדיר את הפעילויות בבתים: הנצחה, שימור ותיעוד זכרם של החללים; חינוך לערכי מורשת קרב, גבורה והתנדבות בקרב בני נוער והקהילה; ופעילות תרבותית "הולמת".
החוק מעניק תוקף לריבוי הפונקציות, מכיוון שרבים מבתי יד לבנים ממוקמים ביישובים קטנים, שבהם אין מבני ציבור אחרים. כך, למשל, בית יד לבנים החדש בנשר כולל אודיטוריום קטן, היחיד ביישוב, והפרוגרמה של התחרות על תכנון בית יד לבנים ברמת ישי, שנערכה השנה, כללה גם כיתות לימוד, ספרייה ופארק גדול. בחירת צוות השופטים בבניין שלא "יצעק" שמדובר בהיכל זיכרון מעידה על השינוי בתפיסה. האדריכלית פרלה קאופמן, ששפטה בתחרות, אמרה: "צריך לזכור שיום זיכרון מתקיים רק אחת לשנה - וזהו מקום ציבורי גם בימי חול".
"אנחנו רוצים שבתי יד לבנים יהיו פעילים לאורך כל השנה", אומר יו"ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם, ששכל את בנו קובי באסון המסוקים באצבע הגליל. לדבריו, תפקידם של בתי יד לבנים "השתנה. אנו רוצים שייערכו בהם פעילויות של מחויבות אישית ותרבות יום א', ושייווצר עם המשפחות קשר". במקום שהתושבים "יחבקו אותנו רק ביום הזיכרון, אנחנו רוצים שאנשים ייתקלו בחדר ההנצחה גם בדרכם ליתר הפעילויות". הוא מתגאה ב"קונספציה החדשה" שתתבטא בבית יד לבנים בעמק הירדן: "זה החלום שלנו – שכך הבתים יראו".
בית יד לבנים שמתוכנן בעמק הירדן הוא חלק מ"המרכז לחינוך משלים בעמק הירדן" – שיכלול גם מרכז למוסיקה ומחול. חדר ההנצחה תופס רק 80 מטרים רבועים מתוך 2,000 המ''ר של הקומפלקס כולו, אך הוא ימוקם בחזיתו, ועל פניו יחלפו כל העוברים והשבים. את הבניין מתכננת משאת כץ מ"א.ב מתכננים", שמספרת כי זה יהיה "המרכז של כל העמק". הם מעוניינים שהילדים שילמדו שם יכירו את הנופלים "במעשיהם ובחייהם" ולא רוצים שהמקום יעסוק רק "בהנצחת מותם". בימים אלו היא מתכננת יחד עם מעצבת הפנים שרה דובב, אם שכולה, את חדר ההנצחה.
הקונספט שבו ההנצחה והחיים משתלבים זה בזה מתבטא גם בבית יד לבנים באשדוד, בו נערך שיפוץ מקיף לפני שנה וחצי. בקומפלקס, שנחנך ב-1987, פעלו בית יד לבנים ומועדון החייל. אולם המופעים הוא חלק חדש שאותו תיכננה הנדסאית האדריכלות רינה מגן, שחידשה גם את לובי כניסה. "אלו מקומות שאנשים חיים בהם", היא מסבירה, "רצינו שזה יהיה מקום שלא משתמשים בו רק לימי זיכרון".
המבנה החדש בנשר, בתכנונם של so-arch (האדריכלים
שחר לולב ועודד רוזנקיאר), ממוקם במעלה שכונה של בתי מגורים פרטיים סטנדרטיים. הוא מתרומם מעל לרחבת טקסים שמוקפת בחורש טבעי. המרחב שקיבלו לולב ורוזנקיאר לידיהם כבר היה אתר הנצחה: הייתה שם עמדת שמירה משנות ה-30 של המאה הקודמת, מחורצת בחרכי ירי. ברבות השנים הוכרז המבנה הקטן כ"יד לבנים", ונוסף עליו תבליט שלולב ורוזנקיאר ביקשו לשמר. החלקים הוותיקים במרחב משמשים כ"חדר השמות", המיועד ל-70 חללים. התוספת החדשה שתיכננו היא אודיטוריום צנוע עם ספסלי עץ, שבקצהו חלון זכוכית גדול הפונה לנוף. המבנה שיפועי גם מבחוץ, כמו "מחצין" את הספסלים שבפנים, בצורה שמבטאת שבר.
עד כה הגיע קהל לאתר בנשר אחת לשנה, ביום הזיכרון. האודיטוריום יאפשר להרחיב את הפעילות, בהתאם לתפיסה העכשווית של חללי ההנצחה. האדריכלים רצו להשתמש בטיח המקורי, "מתוך הכרה בחשיבות התבליט", מסביר לולב, אך העירייה העדיפה חיפוי קשיח וכהה. לבסוף התפשרו על גוון אפרפר, שגם הוא עורר ביקורת ציבורית. מנהלת מחוז חיפה במועצה לשימור אתרים, נעמה נאמן מזרחי, מפנה אצבע מאשימה לעירייה: צריך לתת "הצדקה ושימוש" למונומנטים היסטוריים – היא אומרת – אבל ראוי היה לעשות הפרדה ברורה יותר בין החדש לישן.
הוויכוח על תכנון המבנה החדש בנשר ועל ההצעה שזכתה ברמת ישי
מעלה את השאלה אם בתי יד לבנים יכולים באמת להיות מקוריים. רוב המבנים בארץ גנריים בעיצובם, ומרבים לשלב מוטיבים גרפיים, כמו המלה "יזכור" בהטיות שונות.
"ב-DNAהתרבותי שלנו אנחנו מצווים לזכור", אומר נשיא המרכז האקדמי ויצו חיפה, פרופ' דוד אלכסנדר, שחוקר את נושא הזיכרון. לדבריו, בטקסט המקראי מופיע השורש ז.כ.ר כ-150 פעם בהטיות שונות, למשל: "זכור את יום השבת לקודשו" ו"זכור את אשר עשה לך עמלק". לכן, לדעתו לא יעלה על הדעת ש"הציווי" לא יופיע באתרי הנצחה בכלל ובמבני יד לבנים בפרט, מופשטים בצורתם ככל שיהיו. אלכסנדר לא חושש לבקר את הבנאליות שבבחירת מרכיבי ההנצחה – רובה, קסדה וענף של עץ זית – ומסביר שהם נפוצים בשל "ההזדהות המיידית שהם מייצרים". לדבריו, הסטנדרטיזציה שמחייבת באלמנטים קבועים כמו "קיר השמות" מותירה מעט מאוד מקום "ליצירתיות של המתכנן". הרצון לשלב בין הנצחה לאירועי תרבות, הוא אומר, מביא לכך ש"רוב האנדרטאות הופכות לרקע לבמה".
לולב ווזנקיאר תכננו בשנים האחרונות כמה חללי הנצחה, שרובם חלק ממבנה קיים, כמו חדר ההנצחה הצמוד לבית יד לבנים ולמוזיאון רמלה. בימים אלה הם עובדים על תכנון בית יד לבנים באור עקיבא. לדבריהם, בכל פרויקט הדרישות חוזרות על עצמן: מקום שישמש גם את ההורים השכולים וגם את הקהל הרחב. אפילו בחדר ההנצחה ברמלה מתוכננות פעילויות של דיונים ומפגשים: החלל יכול לאכלס כ-20 איש.
הממד האישי והפרטי מתבטא בכל אחד מהפרויקטים, "אם בתמונות הנופלים, או במגירות שבהן חפצים אישיים של החלל". בזיכרון הישראלי "לכל איש יש שם", ולכן בכל פרויקט הם עושים שימוש בטיפוגרפיה ובגרפיקה.
חבר החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, פרופ' דני גוטווין, מסביר שהשינויים באופי ההנצחה הישראלית משקפים את הלכי הרוח בחברה. "ההנצחה עברה 'לופ' מעניין", הוא אומר. לדבריו, בעשורים המוקדמים לקיומה של המדינה היה ברור ההקשר הציבורי של נפילת החייל, ובתוך האלמנטים הממלכתיים-לאומיים נשזרו האלמנטים "הפרטיים והאישיים". אבל היום, טוען גוטווין, "אנחנו נמצאים בעידן שונה, בו סביב המונח 'ציבור' יש ערפל כבד. אין עוד הסכמה על העניינים הציבוריים" – למשל, במלחמת לבנון השנייה – ולכן ההנצחה הופכת לעניין פרטי יותר.
אלכסנדר מוסיף שהזיכרון וביטוייו החזותיים ימשיכו להתעצב ולהשתנות, בייחוד בעידן הדיגיטלי, שבו יש ביקוש מתמיד ל"חומרי בעירה" שיספקו גירוי מתמיד ומידע. הזיכרון יהפוך לווירטואלי וממחושב יותר, כפי שניתן לראות בבתי יד לבנים החדשים והמשתפצים.
האדריכלית טולה עמיר, שאצרה בביאנלה בוונציה ב-2006 את התערוכה "גלגל הצלה" שעסקה בהנצחה, טוענת שאין הבדל אמיתי באופן ההנצחה בעבר וכיום. ההסבר שלה לפונקציות הציבוריות שנלוות כיום למבנים הוא ציני יותר: "תראו איזה יופי, כעת אפשר לממן את ה'אין פעילות' הזו". עמיר טוענת שקיומם של האתרים "עונה" לחברה הישראלית על השאלה "למה אנחנו לא מצליחים לעשות שלום". יותר מזה – היא טוענת – המשך בנייתם של מבני ההנצחה "נותן לגיטימציה לצרכיה של חברה שנאלצת להמשיך להקריב חיים", ומנסה להצדיק את "המחיר העתידי".
ואכן, עוד מאפיין מובהק לאתרי ההנצחה בישראל היא הדרישה לתכנם "פתוחי קצה" – כלומר כאלה שיהיה אפשר להוסיף בהם שמות בעתיד. ברמלה, למשל, יש כמה מגירות ריקות. גם בנשר הותירו מקום לעוד שמות ותמונות.
עוד כתבות על זיכרון והנצחה בערוץ האדריכלות:
>> יזכור ישראל, וגם יראה: מסע באתר זיכרון עצום
>> תהליך השימור המורכב באושוויץ: האם צריך לתת לו להתפורר?
