נדמה שקוונטין טרנטינו במצב רוח טוב, ואולי פשוט הוקל לו. הקרנת העיתונאים של סרטו החדש, "ג'אנגו ללא מעצורים", מערבון נקמה אולטרה־אלים, בדיוק הסתיימה, והתגובות חיובית ביותר.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

במהלך השנה האחרונה טרנטינו עבד מסביב לשעון, כדי לסיים את הסרט ולשחרר אותו לאקרנים בארצות הברית עוד ב־2012 (אצלנו השבוע). למעשה, זהו אחד מהסרטים האחרונים שיצאו ב־2012, בחג המולד עצמו, מה שאיפשר לסרט להתברג לטקס פרסי האוסקר הקרוב (עם חמש מועמדויות).

"ג'אנגו ללא מעצורים" יוצא שלוש שנים אחרי שטרנטינו סיים את סרט מלחמת העולם השנייה הפרוע ומשכתב ההיסטוריה שלו, "ממזרים חסרי כבוד", שהפך לסרטו המצליח ביותר, אפילו יותר מ"ספרות זולה" ששם אותו על המפה בשנת 94'. העלילה מתרחשת שנתיים לפני תחילת מלחמת האזרחים האמריקאית, והסרט עוסק בנושא העבדות של אותה תקופה, אם כי באופן בדיוני למדי.

כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", גם הפעם לטרנטינו לא ממש אכפת מעניינים של דיוק ואותנטיות. "ג'אנגו" מסתמך באופן רופף על עובדות, ומתיך יחד היסטוריה אמיתית והיסטוריה קולנועית לכדי הרפתקה אחת מוזרה.

העלילה מספרת על עבד משוחרר (ג'יימי פוקס), שנעזר ברופא שיניים/צייד ראשים גרמני (כריסטוף וולץ) במסעו להציל את אשתו מידיו של בעל מטעים אכזרי (ליאונרדו דיקפריו, פעם ראשונה בתפקיד הנבל). במילים אחרות, מדובר בהרפתקת אקשן אלימה, בוטה ועם פה מלוכלך, בדיוק מה שהייתם מצפים.

טרנטינו מוכן לכל סוג של ביקורת. הוא מספר שדווקא תחקר היטב את הרקע ההיסטורי לתסריט שרקח, אבל מודה, "אני לא אובססיבי עם רמת הדיוק. יש את ההיסטוריה היבשה של הדברים, אבל רציתי שזה יהיה אנרגטי ומלא חיות, רציתי שזה יעבוד כמערבון וגם כסרט הרפתקאות מסעיר עבור הצופים".

הוא ממשיך ומספר שתכנן שהסרט יהיה כיפי, אבל לא יימנע מלתאר את המיניות והברוטליות שאפיינו את התקופה. "יש אנשים שהולכים להגיב רע לסרט", הוא אומר, "ואולי הם יאשימו אותי. אני מניח שזה די הוגן".

כמו כל עבודותיו של טרנטינו בן ה־49, החל מ"כלבי אשמורת" המופלא שיצא בדיוק לפני שני עשורים, גם "ג'אנגו ללא מעצורים" עובר דרך פילטר הסטייל והסגנון הקולנועי הייחודיים של הבמאי.

הסרט הוא מעין מחווה שלו למערבוני הספגטי של הבמאים האיטלקים סרג'יו לאונה ("הטוב, הרע והמכוער", "היו זמנים במערב") וסרג'יו קורבוצ'י. עם זאת, הפילטר דרכו רואה טרנטינו את הז'אנר שונה למדי.

לרעיון לסרט הגיע טרנטינו כשכתב ספר על פועלו של קורבוצ'י, מגדולי במאי קולנוע הספגטי ומי שביים סרט בשם "ג'אנגו" ב־1966. "אני זוכר שחשבתי 'אני מאוד אוהב את התיאור של סוג המערב הזה, של הנוף האלים וחסר הרחמים הזה'", הוא אומר. "בכנות, אני לא יודע אם על זה בדיוק חשב קורבוצ'י, אבל על זה אני חושב כרגע".

מסעו של "ג'אנגו" אל המסך הגדול החל לפני יותר מעשר שנים, כשטרנטינו המציא לעצמו את הגיבור שלו, ג'אנגו. "החיידק שהתחיל את כל הרעיון", הוא מגלה, "היה עבד שהופך לצייד ראשים ויוצא לצוד את אדוני המטעים. אז פשוט התחלתי לכתוב את זה, וג'אנגו הציג את עצמו בפניי. בהתחלה הוא היה רק העבד השישי בשורה של שבעה שקשורים יחד בשלשלת ברזל, אבל ככל שהמשכתי לכתוב הוא הלך והתגלה לפניי".

"תמיד רציתי לעשות מערבון", הוא מודה, "אני אוהב את כל סוגי המערבונים, אבל מערבוני הספגטי הם האהובים עליי, וידעתי שביום שאעשה מערבון הוא יתרחש ביקום של סרג'יו קורבוצ'י". עבור טרנטינו, מערבונים מציגים תיאורים גדולים מהחיים של מושגי הטוב והרע. כך הצדיק את השימוש בז'אנר כדי לספר על מאבק של עבד לשעבר להסתנן לתוך מטע ידוע לשמצה, על מנת להציל את אשתו.

"זה לא יכול להיות יותר מסויט ומזעזע מאשר האופן בו הדברים התרחשו באמת", הוא מציין, "קשה לדמיין את הכאב והסבל שהיו במדינה הזאת, וזה מה שהופך את הסרט למושלם כמערבון ספגטי".

זמן קצר אחר יציאת "ממזרים חסרי כבוד", טרנטינו כבר עבד בטירוף על התסריט ל"ג'אנגו ללא מעצורים". כריסטוף וולץ האוסטרי, זוכה האוסקר עבור תפקידו ב"ממזרים חסרי כבוד", נכח במשך חלק נכבד מהתהליך היצירתי.

"קראתי את התסריט בזמן שהוא נכתב", הוא מספר. וולץ, שמגלם את ד"ר קינג שולץ, נזכר כיצד התפתח התסריט לנגד עיניו: "הייתי מגיע לבית של קוונטין והוא היה מושיב אותי מול השולחן שלו, מניח לפניי ערימת דפים ומביט בי בזמן שאני קורא. זה היה טקס נהדר. מאוד ריגש אותי שהוא נתן לי להשתתף בבריאת התסריט".

את ג'אנגו המקורי בסרט של קורבוצ'י גילם אז הכוכב האיטלקי המסוקס פרנקו נרו, והוא גם מגיח בסרטו של טרנטינו להופעת אורח קצרה.

"עבורנו באוסטריה 'ג'אנגו' היה שם מוכר", מספר וולץ, "לאו דווקא פרנקו נרו, אבל את 'ג'אנגו' הכרנו, כי לכל מערבון ספגטי שיצא אצלנו בגרסה הגרמנית, אפילו לנידחים ביותר מביניהם, היתה המילה 'ג'אנגו' בשם, אפילו כשבכלל לא היה שום ג'אנגו בעלילה. זו היתה מילת המפתח שזיקקה את הז'אנר. אם היה שם 'ג'אנגו', ידעת שאתה נכנס למערבון ספגטי".

"זו הסיבה שהשתמשתי בשם הזה", מספר טרנטינו, "אני אוהב לרמוז למיתולוגיה של הז'אנר. מצד שני, קיים גם ליין ארוך של 40 סרטים שגנבו מ'ג'אנגו' ללא בושה ושייכים להיסטוריית הז'אנר בזכות עצמם, ואני גאה לומר שאנחנו התוספת החדשה".

טרנטינו סיים את כתיבת התסריט ב־26 באפריל 2011, והחל לשתף אותו עם חברים וקולגות. "כששומעים את רעשי ההקלדה מהבית של קוונטין", מספרת המפיקה פילאר סאבון, "יודעים שזה הולך לקרות עוד כמה חודשים, ואז מתחילים לגבש מחדש את הצוות הקבוע שכבר הפך למשפחה, ממתאם הפעלולים ועד לראש מחלקת האיפור".

עם תסריט מוכן, טרנטינו יצא לחפש את השחקנים המושלמים לאנסמבל שלו. התפקיד הראשי נפל לידיו של ג'יימי פוקס, שזכה באוסקר על תפקידו ב"ריי". טרנטינו מספר שפוקס לוהק מפני שבעצם די חי את התפקיד, ובתור ילד בעיירה קטנה בטקסס נהג להסתובב חמוש באקדחי קאובוי מפלסטיק ולדמיין שהוא במערב הפרוע.

מעבר לכך, הסוס עליו רוכב פוקס בסרט הוא בעצם הסוס האמיתי שלו, צ'יטה שמו. "יצא לי לעשות את כל הדברים ההרואיים האלה של הקאובויים שרציתי לעשות כילד", מספר פוקס בחיוך גדול.

"הסתדרנו היטב והוא היה מעולה", נזכר טרנטינו, "הוא הבין את הסיפור, את הקונטקסט שלו ואת החשיבות ההיסטורית שלו. הוא שחקן מצוין ויש לו את האיכות הקאובויית הזאת. כשפגשתי אותו דמיינתי איך היה לו היו מלהקים חבר'ה שחורים לתוכניות הטלוויזיה המערבוניות בשנות ה־60, וראיתי אותו שם, עם תוכנית משלו. מעבר לכך הוא נראה טוב על סוס ועם התלבושת".

פוקס אהב את הגישה הכנה של הסרט לברוטליות של העבדות. "זה התסריט הכי מדהים שקראתי בחיים שלי", הוא מספר. "חשבתי לעצמי 'למי יש את האומץ והיכולת לספר את זה כמו שצריך?'. חשבתי שהאופן הכן והאמיתי שבאמצעותו קוונטין מספר את הסיפור, אם הוא קורע ממך את הבשר שלך - יופי. אלה היו זמנים מסוכנים, ולפעמים יש תחושה שקצת קשה לגשת לנושא הזה בלי להיות כבול, באופן מטאפורי. בשבילי, זה מה שהיה הכי מרגש בתהליך העבודה".

עבור ליאונרדו דיקפריו, התפקיד של קלווין קאנדי המרושע, הבעלים של המטע "קאנדילנד", הוא כאמור תפקידו הראשון כנבל. "יש לו את רמת המחויבות והרצינות ביחס לעבודה שלו, שאני לא יודע אם אנשים לגמרי מודעים לה", מעיד טרנטינו, "זה בגלל שהוא מאוד שקט ומאוד צנוע. הוא בן אדם שלמד את העבודה בילדותו מרוברט דה נירו בסרט 'כך הייתי'. ממש אכפת לו מי הבמאים שעבורם הוא עובד, והוא מביא את האינטליגנציה שלו ואת התשוקה.

"אני ניסיתי לא להיות ספציפי מדי בתסריט, להשאיר מקום לאינטרפרטציה של הדמות, ובגדול חשבתי על שחקן מבוגר יותר. אבל ליאו דאג שאני אדע שהוא מתעניין בתפקיד, ואחרי שהוא קרא את התסריט ואהב אותו נפגשנו והתחלנו לדבר".

דיקפריו הותיר רושם על הבמאי, והתפיסה של טרנטינו את הדמות החלה להשתנות. "פשוט התחלתי לדמיין כמה קל יהיה להפוך את הדמות לסוג של קליגולה, נער־קיסר", הוא ממשיך, "אבא של אבא של אבא שלו ייסד עסק של כותנה, אבא של אבא שלו הפך אותו לרווחי, ואבא שלו הפך אותו לעוד יותר רווחי. עכשיו הוא הרביעי בשושלת שמקבל לידו את ניהול המקום, והוא משועמם. לא אכפת לו מכותנה, הוא נסיך חסר סבלנות, לואי ה־16 בוורסאי. במטע ובאחוזה שלו יש לו כוח של מלך: הוא יכול להוציא אנשים להורג, ולעשות מה שבא לו".

"שניים מהאספקטים המחליאים ביותר בקשר לדמות שלי הם שיש לו כל כך הרבה צ'ארם, ושהוא לא באמת חושב שהוא עושה משהו רע", מספר דיקפריו, "הוא בחור עם יותר מדי כסף, יותר מדי כוח ויותר מדי זמן, והוא שולט על חייהם של אנשים. הוא קליגולה, משוגע למדי, אבל מבחינתו הוא צודק. אנשים לא הולכים לאהוב אותו".

"אני כותב תסריטים שהם כמעט רומנים", ממשיך טרנטינו, "ואם הייתי צריך לעשות את כל זה מההתחלה, הייתי מפרסם את 'ג'אנגו ללא מעצורים' כרומן. בסרט הזה נמנעתי מהטריקים הנרטיביים הרגילים שלי.

"הגישה הכרונולוגית היתה הכרחית. זו אודיסאה, וגם כשהבוס של אולפני מיראמקס, הארווי וויינסטין, הציע לחתוך אותה לשני סרטים, סירבתי ואמרתי שזה פשוט לא יעבוד. את המסע של ג'אנגו צריך לעבור איתו מההתחלה עד הסוף, ללא הפסקות".

____________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :