לא שמתם לב, אבל הזמן טס. במאי הקרוב, אביב גפן יהיה בן 40. כן, תקראו את המילים המוזרות האלו שוב: עוד חמישה חודשים יתחיל את העשור החמישי בחייו האייקון המוזיקלי האולטימטיבי של צעירי שנות ה־90, בן דמותם שרק לפני רגע צרח את תסכולו עבור הדור המזוין שנהה אחריו, קודם ברוקסן ואחר כך בצמח, עוטה איפור דרמטי כבד ומחבק את הפרובוקציה בידיים רחבות, כשזו רק נקרתה בידו.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

אבל הרגע הזה היה אחד מרבים בקריירה עשירה של יותר מ־20 שנה, שבמהלכה בעט בקונצנזוס, אומץ על ידו, בעט בו שוב ושוב אומץ, וגפן כבר איננו אותו אמן שהיה אז, איננו אותו אדם.

היום יש לו את המשפחה שלו (אשתו שני פרידן ודילן המתוק בטירוף, בן חמש), שת"פים יצירתיים מדוקדקים עם צמד קיסרי־פרודקשן כמו עידן רייכל או עופר מאירי (מטרופולין), קריירה חו"לית עם בלאקפילד, להקת הפרוג־פופ שהוא חולק עם סולן פורקיופיין טרי סטיבן ווילסון, והדבר הקטן הזה שחוזר עכשיו לעונה שנייה בערוץ 2, זה שכולל כיסאות מסתובבים, שגרם למדינה שלמה לדבר על גפן ושהביא את רשת לממוצעי רייטינג שגרמו לאבי ניר פרפורי חרדה - "The Voice ישראל" (רביעי ושבת, 21:00, ערוץ 2).

לעזאזל, אפילו האיפור פחת באופן ניכר, ובבקסטייג' של הופעתו האינטימית בזאפה - מועדון שהפך לבית עבורו בשנים האחרונות - צריך אדם ממש להתאמץ כדי למצוא איזשהו פירור של קלישאת רוק'נ'רול בסביבתו של גפן. יש בקבוק בירה פתוח על השולחן, אבל הוא לא שלו.

עונה אחת של "The Voice" הספיקה כדי להפוך את גפן לטאלנט טלוויזיוני עצום במונחים מקומיים. שופט ריאליטי בחסד. בדרך לביתו הטובל בדשא בצפון תל אביב, אני סופר כ־15 שלטי חוצות המכריזים בגאון על העונה השנייה, כשגם מקומו של הפוסטר האימתני מעל גשר ההלכה לא נפקד.

אביב גפן, לבוש טיפ־טופ, על גשר ההלכה. חזון אחרית הימים. קצת קשה לדמיין את התוכנית בלעדיו, אבל יכול להיות שברשת צריכים להתחיל כי גפן מספר שסביר מאוד שעונה שלישית של "The Voice" לא תכלול אותו: "אני לא חושב שאעשה את זה. כשמקום נהיה קבוע ומוכר מדי, אני תמיד מעדיף ללכת הצידה".

אני שואל אם הוא משחק את המשחק, אם "The Voice" היא חלק מאג'נדה מקצועית רחבה יותר שנועדה לשמור אותו רלבנטי להמונים.

"מבחינתי זה ממש לא משחק", הוא מסביר, "בטור האחרון של בלאקפילד היינו באל.איי, שני ואני היינו במיטה במלון, והתחיל 'The Voice'. התאהבתי בזה, וזה היה מרתק בעיניי, לא רק מוזיקלית, אלא גם פסיכולוגית.

"כששאלו אותי אם אני רוצה אמרתי, 'ברור', רק התלבטתי אם להתחיל מהעונה הראשונה או לחכות לשנייה, ובסוף בחרתי להיות שם בהתחלה ולהכתיב את הקצב. אם לא הייתי עושה את זה, היית מוצא אותי במשהו אחר בטלוויזיה, ומזמן".

למרות שאתה נהנה ושזה מתאים לך, היו פה גם שיקולים אחרים, בתקופה שבה המוזיקה לבדה לא מספיקה?

"גם. לי היה ברור ש־'The Voice' ייתן לי את כל הדור הצעיר מאוד והמבוגר מאוד. את האמצע כבר היה לי, ביג טיים. זה התחיל כבר קודם עם שירים כמו 'קוצים' (שגפן מבצע עם רייכל, י.ב) ו'נוסטלגיה' (עם שרון ליפשיץ, י.ב), ואז הגיעה 'The Voice' בזמן מאוד טוב.

"בעונה השנייה הגיעו מוזיקאים ברמה אחרת, כאלה שלא הולכים לאף תוכנית אחרת. הם באו גם בגלל שהם ראו אותי, ואיך אני מתייחס למוזיקה שם, וזה בעיניי מקסים.

"חוץ מזה יש לי הרבה אג'נדות, כל מה שצברתי בחיי, ושם יש לי הזדמנות להתבטא בעצמי, ולא דרך אף עיתון, דרך השיחות שיש לי על מוזיקה עם המנטורים אחרים. בעולם מושלם, הייתי רוצה שיהיה לי טוק־שואו עם אייל גולן, לדבר על התרבות בישראל, שני ראשי החץ, של המערב והמזרח. זה הכי מעניין ומרתק אותי. 'The Voice' כל הזמן מגיעה לאזורים האלה".

ויוצא לך גם להיחשף למוזיקה שממנה היית נמנע בדרך כלל.

"למה להימנע? מה שטוב, טוב. אני חושב שעמיר בניון הוא אמן מדהים. הוא לא חושב כמוני, אבל אני מחזיק ממנו, הוא מוכשר מוות, אין מה לעשות. כן ירבו. אייל גולן? זמר מופלא. ישי לוי זמר מופלא. יש בידור ויש אמנות. עמיר בניון הוא אמנות".

"התלבטתי אם להתחיל מהעונה השנייה". עם החברים ב"The Voice" (צילום: ינאי יחיאל)
"התלבטתי אם להתחיל מהעונה השנייה". עם החברים ב"The Voice" (צילום: ינאי יחיאל)

בהמשך השיחה שלנו אני מנסה לדלות ממנו קצת אנטגוניזם למילה "בורגני", אבל הוא לא נופל בקלות למלכודת, אולי גם בגלל שהוא יודע שהוא אכן התברגן, אולי בגלל שלא מאוד אכפת לו איזו תווית אני מנסה להצמיד לו, אולי בגלל שבפנים גפן תמיד היה קצת יותר קולדפליי וקצת פחות פינק פלויד.

המטרה אולי היתה לקשור את "The Voice", הסינגלים הנוצצים, המשמעת המקצועית המחמירה וחיי המשפחה לכדי איזושהי מטמורפוזת־על שאמן עם חושים בריאים עובר כשמגיע זמנו להשתנות, אבל גפן טוען שהדברים אורגניים יותר מאיך שאני גורם להם להישמע.

"סדרי העדיפויות פשוט השתנו", הוא מסביר, "היום דילן הוא במקום הראשון בשבילי, by far. אתה חייב לדעת שאני לוקח אותם איתי לכל מקום, את דילן ואת אשתי, אם זה טור־באס, חלב ושישייה של בירות בידיים, לפעמים גם בחו"ל, הוא איתי. והוא מבסוט... אתה יודע אילו חוויות יש לו? אילו תרבויות הוא פוגש? והכל הוא רואה דרך החלון של אבא שלו. הלוואי עליי ילדות כזאת.

"אצלי אבא שלי היה טס ללוס אנג'לס או לונדון לקרחנות, ואז הוא היה חוזר הביתה. אבל דילן איתי, ויש לזה המון יתרונות שהוא רואה אותי נלחם, לפעמים נכשל, לפעמים מצליח".

איזה מין אבא אתה?

"אני אבא 160 אחוז ביום. דילן כל הזמן איתי, כמה שאני יכול. זה קצת מרד בהורים שלי (צוחק). אבל באתי מוכן לזה. רציתי את זה, שיהיה לי ילד ולהעביר אותו את המסע שלו. באיכילוב, בבית היולדות, עוד הייתי על הסקייטבורד, וכשהוא נולד, נפלתי מהסקייטבורד (צוחק). באמת מאז לא עליתי עליו".

וחיי האמן הבוהמיים? לא נפגעים קצת מהאבהות?

"מי לא אבא? כריס מרטין לא אבא? טום יורק לא אבא? שמע, מבחינת בליינות וכאלה, אני לא בן אדם שיוצא, אף פעם לא הייתי בקטע של צ'ייסרים וזה. יש לי המון חברים שכן, אבל אצלי פשוט אין את זה. מדי פעם אני שותה וויסקי, זה כן, אבל זה בערך הכל.

"בגיל 18 עשיתי לזה קאט, לסמים וכאלה. תקופות של חושך עדיין יש לפעמים, העוצמות שלהן לא פחותות מאשר פעם, ומהן מגיעה הכתיבה, ממש לא משמחה".

אצלי האבהות הגיעה עם איזושהי הבנה כזאת חדה, שהתבגרתי, שהזדקנתי.

"זה משפט נוראי. אני ממש לא מתחבר לזה. ההפך. כשאני רואה מישהו בגיל שלי ושלך הולך לשבת בקנטינה וכאלה, זה נראה לי מה זה פתטי. עצוב, לא נכון אבולוציונית".

לבחור לך

פתאום אביב גפן לא יודע למי להצביע

המיליטנטיות הפוליטית, אם אתם תוהים, כבר לא כל כך מאפיינת את גפן מודל סוף 2012.

תשכחו מהפרובוקציות שאפיינו את דרכו המוקדמת או מהכרזות בומבסטיות: גפן מסרב להתלהם, גם כשכולם מצפים שזה מה שיעשה, גם כשאני מציק לו עם שאלות על המצב דקה לפני הבחירות שלנו וכשהאלטרנטיבות המדכדכות מתקוטטות ביניהן בתקשורת כמו כלבים מזי רעב. המסע ללב הקונצנזוס דורש את המחיר שלו.

בהופעה בזאפה גפן עוצר לשאול את הקהל אם הם מתכוונים להצביע, ומסביר להם עד כמה זה חשוב. "למי?"' נשמעים כמה קולות בחלל המועדון, אבל גפן מחייך, וממשיך לנגן.

ולי אתה יכול להגיד למי אתה מצביע?

"אני כרגע קורא את כל המפלגות, לומד את כולן באופן יסודי מאוד, אבל זה יהיה שמאל" (צוחק).

אתה צוחק, אבל יש לי קצת תחושה שאתה כבר לא כל כך בטוח.

"ממש, ממש לא".

היתה את ההופעה שעשית למען תושבי הדרום. קשה להאמין שאביב גפן מודל ניינטיז היה עושה את זה בלי לשחרר הצהרה פוליטית כלשהי תוך כדי. פה, נמנעת מזה במכוון.

"כשאתה נמצא במלחמה זה משהו אחר. יש כזה דבר שנקרא טיימינג, מה להגיד ומתי להגיד את זה. אני כן אכריז כשאתמוך במפלגה, אגיד את זה בקול גדול. וזה גם עניין מאוד אמביוולנטי. מצד אחד נופלים עליך טילים, ומצד שני זה בעצם תשלום על שנים של כיבוש. זה לא עניין של ססמאות".

שמאלנים יאמרו עליך שאתה מתון מאוד, אולי כבר ממש מרכז.

"אני לא חושב. אני נגד הכיבוש, שיהיו פה שתי מדינות עם דמוקרטיה, להחזיר את ירושלים המזרחית לערבים. אני אומר את זה בפה מלא, ואני מאוד מאמין בזה. זה נורא מסוכן כשאתה מתחיל לשתוק. אני אף פעם לא אשתוק".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :