קשה להיות אדריכל צעיר בישראל, קשה עוד יותר להקים את המשרד כשאתה עדיין סטודנט, אך זה מה שבחרו לעשות שחר לולב ועודד רוזנקיאר כשהקימו את משרד so-arch ב-2007. זמן קצר לאחר ההקמה של המשרד בקיבוץ שער העמקים, נסע עודד, בעודו סטודנט בטכניון, להתמחות בבית הספר הפריזאי "לה-וילט" והמשיך לשנה של עבודה אינטנסיבית במשרדו של האדריכל הנודע ז'אן נובל.

"כאשר משרד מגיע כבר לשלב שבו הוא זוכה לתכנן פרויקטים גדולים, הוא כבר משרד לא מעודכן.חד משמעית רואים בארץ בעיקר אדריכלות שפג תוקפה''

באותה שנה הטיל רשם האדריכלים גזירה רטרואקטיבית על המתכננים הצעירים: סטאז' של שלוש שנים, שבמהלכו מחויבים האדריכלים הצעירים לעבוד במספר מוגבל של משרדים-מאמנים, ולאחר מכן בחינה שתביא להכרתם כאדריכלים רישויים (אדריכל רשום רשאי לחתום רק על וילות ומבני ציבור נמוכים, בעוד שאדריכל רשוי חותם על מבני ציבור ומבנים גדולים). איזה סיכוי יש למשרדים צעירים לפרוץ ולהטביע חותם, כפי שהצליחו לעשות קודמיהם הוותיקים שנהנו משוויון הזדמנויות? "יש תחושה שהברנז'ה הוותיקה מנסה לחסום את הפריצה של המשרדים הצעירים", אומר לולב. "צריך לעבוד שלוש שנים אצל 'אדריכל מאמן' על מנת לתכנן מבנה יותר גדול מווילה, זאת אומרת שאחרי חמש שנות לימוד אדריכלים צעירים צריכים לעבוד עוד שנים בשכר שאפילו לא מעוגן בחוק, וככה נקברים הרבה חלומות והרבה פוטנציאל. בנוסף, המשרדים המאמנים עונים על דרישות מאוד מדויקות, מה שמאפשר עבודה במשרדים מאוד ספציפיים.

עוד בסדרת "הנועזים" - ראיונות עם אדריכלים צעירים מבטיחים:

גם אחרי שזכו בפרסים ובתחרויות, כשהם חתומים על כ-40 פרויקטים בנויים ושוקדים על עוד כ-90 הנמצאים בתהליכי תכנון, לולב (42) ורוזנקיאר (34) אינם רשאים לחתום על פרויקטים ציבוריים ועל מבני מגורים משותפים, ואין באפשרותם להעסיק אדריכלים לאורך זמן, משום שאלה זקוקים למקום התמחות. "השוק קשה וסגור, והדרך הכמעט יחידה להשפיע היא לתכנן מבנים פרטיים ולגשת לכמה שיותר תחרויות, שבשאיפה אחת מהן תוביל לפריצה", אומר לולב.

הפריצה הזאת התרחשה השבוע, כשלולב ורוזנקיאר זכו בתחרות לתכנון מוזיאון הטבע בירושלים, בשיתוף פעולה עם משרד האדריכלים הוותיק שוורץ-בסנוסוף. "זו הדרך לפרוץ את המחסום", מסביר לולב בראיון ל-Xnet בעקבות הזכייה. "מאחר שרק אדריכלים רשויים יכולים לגשת לתחרויות, אדריכלים צעירים משתפים פעולה עם הוותיקים". אגב, אין זה שיתוף הפעולה הראשון בין שני המשרדים: הם זכו לאחרונה בתחרות לתכנון בית הספר הטכני של חיל האוויר בכרמיאל.

קוביות קוביות

כנהוג בישראל, התחרות הפומבית על תכנון מוזיאון הטבע – שעליה הכריזה עמותת האדריכלים בשיתוף עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים, האוניברסיטה העברית, הקרן לירושלים ומוזיאון המדע ע"ש בלומפילד – יועדה לאדריכלים רשויים בלבד, בעלי ניסיון של חמש שנים מיום רישומם. מתוך 59 הצעות נבחרה הצעתם של שוורץ-בסנוסוף ו-So-arch, שתזכה אותם ב-80 אלף שקלים ובעיקר אמורה להפוך למוסד בולט בבירה - אוסף של קוביות מודרניות שיצטרף לקריית המוזיאונים.

בתווך המאורך והתלול בין דרך רופין לשדרת המוזיאונים, בהמשך למוזיאון המדע, מתנשא מדרון לגובה 15 מטרים. על אחת הקרקעות הפנויות היחידות במתחם הלאומי, בסמוך למשכן הכנסת ולקמפוס גבעת רם, התבקשו המתמודדים לתכנן מוזיאון טבע. "הגיעה לידינו חוברת בת 100 עמודים המכילה פרוגרמה מפורטת. צוות ההיגוי של התחרות עשה עבודה מעמיקה", משבח לולב את המארגנים. המיקום הרגיש, התרבות המקומית ותקני הבנייה הירושלמיים חייבו את המתכננים לגבש רעיון עיצובי מנומק. התכנון משתרע על פני 28 אלף מטרים רבועים, המכילים 7,000 מ"ר של גלריות, שטחי תמך, שטחי חוץ, מרכז כנסים ואירועים, ספרייה ואודיטוריום.
''יש תחושה שהברנז'ה הוותיקה מנסה לחסום את הפריצה של המשרדים הצעירים''

הבניין הזוכה, המתמשך לאורך 150 מטר ושחזיתותיו יחופו באריחי אבן גדולים, מורכב ממערכת קוביות שמאכלסות את הגלריות. "שפת התכנון היא סימבולית ומהותית", אומר לולב, "אנחנו מבקשים ליצור קשר עם האבן הירושלמית ובמקביל להתחבר בצורת הבינוי לאבולוציה הטבעית". המתכננים ניסו להחדיר את הטבע למוזיאון בחיבור נטול תפרים, לאורך מפלסיו של המבנה. המבואה ממוקמת בדופן הבניין ומשמשת כחוליה מקשרת בין המוזיאון החדש למוזיאון המדע. במפלס הכניסה יש חנות, משרדים, דלפק קבלה וה"מטא-גלריה", אחת מארבע הגלריות במוזיאון. ממפלס הכניסה ניתן לעלות לגלריית האסטרופיזיקה במפלס העליון או לרדת לגלריית האדם והסביבה. ככל שיורדים מתחת לפני הקרקע, מתגלים החללים הזקוקים לפחות אור - גלריית האבולוציה, הגיאולוגיה ומדעי כדור הארץ.

בין המאסות ממוקמים מרחבים פתוחים ו"גנים ירוקים", כהגדרתו של לולב, כשמערכת התנועה והחללים הכפולים מאפשרים לאור לחדור למעמקי המבנה. בסמוך לקירותיהן של הגלריות יוקם "חפיר", שישמש כקיר טיפוס. מפל המפעיל טורבינות חשמל יצנח משיא גובהו של הקיר וימשיך כמסלול מים בתוך המבנה, כשהמערכת תזין את האנרגיה שהיא צורכת באמצעות הטורבינה.

מוזיאון הטבע, המתוכנן על פי התקן הישראלי לבנייה ירוקה (בין היתר תאים פוטו-וולטאים, מערכת לטיהור מים אפורים, הצללות ומערכות של רפפות לאוורור), מתחפר בקרקע ורק חלקו העליון מבצבץ מעל למפלס הרחוב. בהדמיות הפרויקט המוצגות כאן אפשר לראות עיטורים צבעוניים על גג המוזיאון - מערכת גנים עתידית המייצגת מקומות שונים בארץ מדרום לצפון: בגן הנגב תישתל צמחייה עונתית על גבי קרקע מתאימה; גם הרי אילת וירושלים מקבלים משבצת; ובגן שמייצג את עמק החולה ישולב אלמנט מים וצמחיית האגם.

לולב רוזנקיאר מקווים שהחיבור בין המוזיאון לפארק הסמוך, שמיועד למבקרים בעיר, יעשיר את מערכת היחסים בין הסביבה למוזיאון. במרחב הפתוח הם תיכננו גן סולארי, "שביל קליפות האבנים" וכיתות פתוחות. השופטים ציינו בהחלטתם, כי "הפרויקט מייצר 'קניון' - חיץ בין דופן הרחוב לחזית המוזיאון, פרויקט 'קבור' עם נקודות ציון שמאפשר בקלות מימוש בנייה בשלבים. המערך המוצע מתקשר היטב עם מוזיאון המדע (...) מבטים יפים ומעניינים". את העבודה עם האדריכל הוותיק גבי שוורץ, שיחד איתו זכו בתחרות, מגדירים לולב ורוזנקיאר כ''שיתוף פעולה מפרה ומוצלח שמניב תוצאות".

לב אמיץ

את ההחלטה להקים את המשרד המשותף הם מגדירים "אומץ לב", ולולב - המבוגר מבין השניים - מתנדב לנמק: "שנינו עבדנו ביחד במשרד אדריכלים, ובזמן העבודה הצטברה אצלנו הרבה ביקורת על עקרונות בסיסיים שהאמנו בהם מבחינת שפה, חשיבה וחלל. החיבור החיובי בינינו, וכמה תחרויות שהצלחנו לזכות בהן, גרמו לנו להבין שיש כאן הזדמנות לשנות והחלטנו שזה הזמן לעשות את הצעד.

איך בכל זאת חודרים ללב העשייה?

רוזנקיאר: "תיכננו חדר הנצחה קטנטן בקיבוץ יחיעם. הצלחנו לייצר חלל מרשים בתקציב זעום. אנשי אגף השיקום של משרד הביטחון ראו את הפרויקט ומאוד התרשמו, ומשם נסללה הדרך לפרויקט ברמלה – כיכר שמחברת בין שני צירים מרכזיים, שנמצאת ביניהם רחבת בטון שוממה. אנחנו קושרים את הסיפור ההיסטורי של העיר אל תוך כיכר שיש בה מקומות ישיבה, הצללה ומנוחה ,והיא מתפקדת כחלק מהמרקם העירוני".

איזה שינוי אתם מאמינים שניתן לחולל דרך שוק המגורים הפרטי?

"הרבה פעמים יוצא לנו להתעסק בבנייה בתקציב מוגבל", אומר רוזנקיאר. "מהמקום הזה, של תכנון בית פרטי בתקציב של חצי דירה קבלנית ברמת גן, צומחים חידושים. אנחנו שמים דגש על מיקום נכון של מאסות, על זרימה נכונה של חלל, התחשבות בעצים ושימוש מושכל בחומרים כדי להתכנס בתקציב".

לפני פריצת הדרך השבוע, שמו השניים דגש על עיצוב פנים לבתי אוכל ומסעדות (לולב הוא גם בוגר לימודי עיצוב פנים במכון הטכנולוגי חולון), ובין השאר הם אחראים לעיצוב רשת הגלידריות לה-ג'נדה, ביסטרו "תאודור" ואחרים. לדבריהם, זהו תחום שמאפשר חופש ופתיחות, עם "תחושה שהלקוחות רוצים אותך בגלל שהם מאמינים במה שאתה יודע לעשות". זכייה קודמת של המשרד הצעיר הייתה תיאורטית אמנם, אך השניים מאמינים כי היא תפתח להם דלתות: תחרות קונספט, שעליה הכריז ארגון הפלדה הצרפתי. השניים תיכננו מבנה פלדה קונספטואלי הכולל גלריה, ספרייה ואת משרדי עמותת האדריכלים הצרפתית.

לעובדה שהמשרד שלכם ממוקם בקיבוץ בעל איכויות אדריכליות מובהקות, יש השפעה על האדריכלות שאתם מציעים?

לולב: "האדריכלות הקיבוצית היא ביטוי של הקהילה הקולקטיבית. בקיבוצים לא הייתה חלוקה בין חלל פרטי לחלל ציבורי, ומבחינה קיבוצית אין היררכיה בין המדשאה שליד בתי החברים למדשאה שצמודה לחדר אוכל. המרחב הקיבוצי הרבה יותר נזיל, אין בו חיתוכים חדים כמו במרחב העירוני, מה שיוצר חללים היברידיים שמיוחדים למרחב הישראלי. את התובנות האלה אנחנו לוקחים איתנו גם לתפישה עירונית, הבנה של רחוב, וגם לתכנון חללי פנים בבתים פרטיים".

''רואים כאן אדריכלות שפג תוקפה''

שחר לולב מאמין שהתקנות שמונעות מאדריכלים צעירים לתכנן מבני ציבור או בניינים משותפים הופכות את האדריכלות הישראלית למיושנת. "כאשר משרד מגיע כבר לשלב שבו הוא זוכה לתכנן פרויקטים גדולים, הוא כבר משרד לא מעודכן. זה שונה ממה שקרה בימי ראשית המדינה, אז היו יותר תחרויות ויותר פתיחות, וזה מה שאיפשר את הפריצה של הדור הצעיר בראשות אדריכלים כמו אברהם יסקי, שהצליחו להציף את הארץ באדריכלות אוונגרדית. אין חקיקה שמחייבת קיום של תחרות אדריכלים למבני ציבור. בונים המון אבל מתחרים מעט מאוד, וזה חבל.

"כשאתה משרד צעיר ורענן אתה מגיע עם רעיונות פורצי גבולות ומעודכנים, אבל מעבר לשוק הפרטי ששם אפשר לפעול בחופשיות יחסית, אין כמעט הזדמנות לפרוץ לשוק שבו קורים הדברים הגדולים באמת. בהולנד, למשל, יש חיוב לערוך תחרויות ואתה רואה המון אדריכלים בני פחות מ-30 שבונים ומשפיעים על המרחב. חד משמעית רואים בארץ בעיקר אדריכלות שפג תוקפה, וזה חבל. התקשורת לא עוסקת בכך, הציבור שמופסד מהסיטואציה לא מודע לבעיה שממנה הוא סובל, ומי שנפגע הם בעיקר הצעירים".

אבל הצעירים כמעט ולא לוקחים היום חלק בשיח התכנוני.

"כי רוב התחרויות הן מוזמנות, לא תמיד השיפוט מקצועי, ולא מתקיימת שקיפות מלאה. יש צורך בתחרויות אנונימיות רבות יותר, כמו התחרות לתכנון מוזיאון הטבע, וגם לשתף אדריכלים רשומים וצעירים. המחוות והחדשנות של הדור הבא חייבת להישמע, להיראות ולהיאמר. אין ספק שצריך להיות מאבק לשינוי".

מעמדו של האדריכל בציבור לקוי. מדוע, לדעתכם?

"האדריכלות מוצגת כמוצר נדל"ני, אדריכלים אינם חלק מהשיח והארכיטקטורה כתרבות לא באה לידי ביטוי בתקשורת", סבור לולב. "הציבור הרחב אינו מודע לבעיות הרבות, אין לו אפשרות ללמוד על הנעשה בעולם האדריכלי, והמדורים מציגים הדמיות שקריות. מציגים סביבות מגורים הרסניות מבחינה עירונית, ללא בקרה, ולא נערכות תחרויות לתכנון מבני מגורים".

ואתם רואים דרך לשנות את המצב?

"המצב הנוכחי, שבו ועדות תכנון מגיבות לתכנון קבלני באופן שטחי, חייב להיפסק. ליזמים יש אינטרסים כלכליים, ולכן המרחב הציבורי ניזוק ואף לעתים אינו מתקיים. לדעתי יש צורך בכינון 'חוק אדריכלות' שיחייב ביצוע מכרז פתוח ותחרות לכל פרויקט ציבורי. הדיון חייב להיות פומבי. כשהציבור יהיה מודע לפרויקטים והם יפורסמו כראוי, השיח האדריכלי יהפוך לתרבותי יותר ואיכות החיים של התושבים תצא נשכרת", מסכם לולב בנימה אופטימית זהירה.

So-Arch אדריכלים

שותפים: עודד רוזנקיאר, שחר לולב

שנת הקמה: 2007

מיקום: קיבוץ שער העמקים