הפגישה עם דניאל צבי מזכירה לי את התקופה בחיי שחזרתי מאוסטרליה והייתי נחושה לחיות כאילו אני בבונדיי ביץ', מתעלמת טוטאלית מהעובדה שאני גולשת בחוף התותים בבת ים והבלונדיני השזוף היחיד שנמצא בחיי הוא הפוסטר של דייוויד האסלהוף שתקוע לי בבוידעם. פשוט סירבתי להאמין שאוסטרליה כל כך רחוקה, ושאני לא חלק ממנה.
"אני כזאת. אני אדם מאוד יציב ומאוד מחושב. הייתי במגמת תיאטרון, נניח, אבל בחיים לא הייתי חושבת להמשיך ללמוד את זה. אין בזה כסף, והסיכויים הם אחד למיליון להצליח. אני הולכת ללמוד מלונאות, אני רוצה לבסס את עצמי עד גיל 26, לא מתאים לי להגיע לגיל 24 בלי תואר".
צבא, לימודים, עבודה - זה לא מפריע לך קצת לכל היציאות והפאן?"יציאות ופאן? אני לא יוצאת למסיבות וגם לא למועדונים. אני מדי פעם יוצאת לפאבים, וגם זה כשחבר שלי, תום, משכנע אותי. הוא תמיד הולך לאבא שלי ואז אבא שלי עולה אליי לחדר ואומר, 'נו, דניאל, זה לא מתאים, הוא רוצה לצאת, תלבשי על עצמך משהו וצאי איתו'. אני אוהבת מסעדות וסרטים, אבל ממש, ממש לא בליינית".
אז כן, זוהי דניאל, על תקן הריץ'־ביץ' של השכבה, שמתבררת בעצם אחת הילדות הכי מתוקות וחסרות ביטחון שיש ("עד כיתה ט' לא לבשתי מכנסיים קצרים כי נורא התביישתי בברכיים שלי. אין מה לעשות, יש לנו ילדות מאוד יפות בשכבה ולפעמים הלחץ להיראות טוב יכול להגיע אלייך").
כשאני שואלת אותה האם "סלפיז" מספקת הצצה נכונה לתסכול שחשים כמה מהתיכוניסטים על רקע הפערים הפיננסיים בין המשפחות מהן הם מגיעים, היא מזועזעת: "לא. ממש לא. לי יש אוטו ויש לי חברות שאין להן, אבל במקרה הזה אני פשוט אוספת אותן ומסיעה אותן יחד איתי. לא אכפת לי לעשות סיבובים".
את מכינה את עצמך למצב שכשהסדרה תעלה, אנשים יתחילו לזהות אותך ברחוב? שתהיי אולי סלב?
דניאל צוחקת. "תעשי לי טובה, לא שאני מזלזלת, אבל מדובר פה בסדרה קטנה של HOT. אני בעצמי לא הכרתי הרבה דברים קטנים ונישתיים בסגנון כשהם שודרו, אז אין ממש חשש שפתאום אהפוך לאיזו סלב ענקית. אבל גם אם נגיד וזה היה קורה - במיליון מרכאות כמובן - והייתי הופכת למגה סלב, הרגליים שלי חזק על הקרקע ואני יודעת שזה לא אומר כלום".
לא פחדת לעשות את זה? למה את צריכה את החשיפה הזאת? החיים שלך דבש.
"קודם כל, החיים שלי לא דבש, גם לי יש את הלחצים שלי. הייתי מאוד לחוצה מהלימודים ומהיסטוריה - זה משהו שלא אתגעגע אליו בתיכון.
"אני מודה שהיו לי רגעים שלא רציתי לצלם ולמעשה לאורך כל הצילומים אני ממש לא הרגשתי בנוח כי זאת לא אני, אני לא אדם שאוהב להיחשף, אני אדם פרטי, אבל עידית אברהמי, שביימה את הסדרה, היתה פשוט מקסימה, ומאוד כיבדה את החלטותיי".
מתישהו במהלך השיחה מגיעה נועם, חברתה הטובה של דניאל שמשתתפת גם היא בסדרה, ואני נזכרת בסצנה שבה הן מדברות על שמלות בשווי אלפי שקלים לנשף הסיום של התיכון. "בסוף קניתי שמלה ב־100 דולר, והיא היתה מהממת", מודה דניאל. "גם אני לא בזבזתי יותר מדי על השמלה שלי", מראה לי נועם תמונה שלה לפני הנשף באייפון. גם את בצבא?"כן. אני עכשיו עושה קורס, ולמען האמת חושבת לצאת לקצונה ולעשות קריירה צבאית".
שתיקה רועמת ממלאת את החדר. הילדות האלה יודעות מה הן רוצות מעצמן, מהקריירה ומהחיים שלהן. הרבה יותר ממני בגיל 27, מסתבר. לא אמרת שגם את היית במגמת תיאטרון עם דניאל?"כן, אבל קריירה כשחקנית? את נורמלית? אין בזה עבודה או התפתחות מקצועית. קריירה צבאית היא הרבה יותר ריאלית, ואני לא רוצה להישמע צהובה", היא לוקחת נשימה עמוקה ומסבירה: "אבל יש לי אחות גדולה שיש לה ידיד שהלך והפך לשחקן, ומה אני אגיד לך? מנטאלית, הוא ממש בגילי, עדיין תקוע באותו המקום. אני רוצה יציבות, אני רוצה עתיד".
לסיום, אני והבנות עושות כמה סלפיז. הפן הזה בחייהן, אגב, לא הונדס על ידי אף סדרת טלוויזיה, ומהווה חלק אורגני לגמרי מקיומן היומיומי. "אני קודם כל נכנסת לאינסטגרם, מאוד אוהבת את זה", מסבירה דניאל, ונועם מחזקת את דבריה.
הן מסבירות שהן מצלמות המון, והכל. כשאני שואלת אם זה לא הורס להן קצת, אם הן לא רוצות להיות קצת מסתוריות, דניאל מסבירה: "אנשים שמסתכלים על האינסטגרם שלי יכולים לראות אותי, מה הכנתי ואפיתי ואיפה הייתי. הם לא יראו תמונות פרובוקטיביות כי אבא שלי עיראקי ואני לא ילדה שתעשה דברים כאלה. אבל לא משנה כמה הם יסתכלו, הם בחיים לא ידעו מה האופי שלי. את זה רק מי שמכיר אותי יכול לדעת. וזאת השורה התחתונה".
וזוהי באמת השורה התחתונה. גם אם נדמה שהמתבגרים האלה חלולים וחסרי עניין ממשי בעולם, זאת לא באמת התמונה הגדולה. התמונה הגדולה מלאה בנערים ונערות שאפתנים, חלקם אפילו חרוצים, רחמנא ליצלן, שכבר מזמן מתכננים את העתיד שלהם, ושנשף סיום הוא רק עוד פרק אחד קצרצר בחיים שלהם, ותו לא."לא עניין אותי לגחך אותם"
עידית אברהמי, במאית הסדרה, מסבירה מדוע הסטריאוטיפים רק נראים כאלה
"דניאל התבאסה קצת שכתבו שהיא בת עשירים יפה ומוצלחת, אבל זה לא משהו שניסחתי, זה כוללני ולא מדויק", מסבירה עידית אברהמי, הבמאית שמאחורי "סלפיז: השנה האחרונה בתיכון" ומי שביימה גם את "חלומות מפלסטיק" המוצלחת.
"זה לא היה מחזיק אם היא היתה מייצגת רק את הפלקט הזה. לדניאל יש המון התעסקות בגוף שלה, קנאה באחותה, האמא המושלמת הזאת שיש לה. היו לה מלא אישיוז. זה ממש לא היה סטריאוטיפי, אבל כן רציתי סוגים של טייפקאסט, לא רציתי חמש בנות שיהיו דניאל. זה נכון שדניאל עובדת מגיל צעיר, אבל היא באמת גם ילדה עשירה ולאבא שלה יש אולם אירועים. "מהפרק השני והלאה רואים שזה בכלל לא סטריאוטיפי כלפי דניאל. להפך, בעיניי היא יוצאת ילדה מושלמת. אני מבינה שלא קל לה, אבל אני לא חושבת שהיא מתחרטת. היה לי חשוב להתייחס לילדים האלה בכבוד. היה אפשר לגחך אותם עם כלים של דוקו ריאליטי, אבל זה ממש לא עניין אותי. אני מאוד אוהבת אותן". אברהמי מודה שהאתגר שבעבודה עם בני נוער בהחלט היה נוכח. "היה מאוד קשה לצלם את זה. הדור הזה מאוד חשדני וגדל בתוך הטלוויזיה, מאוד מודע לעצמו. הם רוצים לספק כל מיני דברים מהריאליטי כי ככה הם ראו בטלוויזיה. זה מתעתע: מצד אחד הם דור מאוד חכם שיודע להתבטא, והם נראים מבוגרים ומתלבשים מבוגר. אבל בסופו של דבר, הם עדיין ילדים".__________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
- איך לכבוש את ליבה של בר רפאלי?
- מה הסטטוס הזוגי של ג'קי מנחם?
