השעה היתה שעת ערב מאוחרת ובר בן וקיל בדיוק מתיישבת עם בן זוגה, אורי רכיב (בנו של איש העסקים, זכי רכיב), במסעדה יפנית במנהטן. ברקע מתנגנת מוזיקה נעימה, הסועדים מסביב נראים כמו כאלה שמשתייכים לחברה הגבוהה של ניו יורק והעובדה שמי שעד לפני רגע היה החבר הכי טוב שלה - היום כבר עונה לתואר בן זוג - יושב מולה, נראית לה כמו פנטזיה שמתגשמת.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

לפתע, בחור נמוך ושמנמן נתקל בבן וקיל ומבקש ממנה בנימוס שתזיז את תיקה שהונח במעבר. היא מזהה את הקול העמוק, אבל לא מצליחה לזכור מאיפה, מחייכת במבוכה, מתנצלת ומזיזה את התיק הסורר. רכיב מצידו, ממהר לעדכן אותה שמי שדיבר איתה הרגע הוא לא אחר מחוויאר בארדם.

"שתבין", היא מחייכת כמו ילדה שגילתה שוקולד לראשונה, "רק לפני יומיים דיברנו על השחקנים האהובים עלינו. אורי אמר שהוא אוהב את נטלי פורטמן ואני סיפרתי לו שאני מטורפת על חוויאר. מה הסיכוי שאפגוש אותו במסעדה כמה ימים אחר כך? זה לא נשמע לך הזוי?".

את השאלה הזו בדיוק אפשר לשאול על כל אספקט בחיים המקצועיים של בן וקיל. לעונה השנייה של "המרוץ למיליון", למשל, היא הגיעה אחרי שהפסידה בהתערבות לחברה הכי טובה שלה, אינה ברודר. "היינו שיכורות, הפסדתי בהתערבות והסכמתי ללכת. כבר באודישן הראשון התחננתי שלא ייקחו אותנו. ככה עברנו שלב ועוד שלב. פעם אחת ביקשו מאיתנו לקפוץ על חבל בזמן שהשנייה בונה פאזל. ראיתי את החבל ורציתי למות!".

אחרי שזכו במקום הראשון, מצאה את עצמה מסתגרת בבית ובורחת מכל דבר שמריח כמו חיי זוהר. "ברור שהתקשרו והזמינו אותנו לאירועים ומסיבות תמורת כסף, אבל זה לא אנחנו. הלכנו ממש לאירועים ספורים".

למה?

"שמע", היא לוקחת נשימה עמוקה, "'המרוץ למיליון' זה לא כמו 'האח הגדול'. שם אתה לא מתעורר בבוקר, רב עם זה, מתנשק עם זו. ב'מרוץ' זה ריאליטי איכותי, מי שיוצא משם זה לא כמו כל התוכניות האחרות".

אז יש דרגות איכות בין פליטי ריאליטי?

"אני לא אומרת שאנחנו היחידים, או הכי איכותיים, או שאפילו יש לי משהו נגד 'האח'. אז נכון, יש כמה יוצאי ריאליטי ברמה מאוד גבוהה, אבל כן, אני חושבת שב'מרוץ' זה אחרת, אתה מוצא את עצמך מתמודד עם משימות שלא תעשה בחיים שלך".

אחרי שהתמודדה עם המשימות הטלוויזיוניות, התפנתה בן וקיל להתמודד עם כמה משימות מציאותיות יותר. אם תשאלו אותה מה היא הכי רוצה בתכלס, היא כנראה תבקש שתתנו לה להמשיך לצייר ותעזבו אותה בשקט. אבל כאמור, ליקום יש תוכניות אחרות לברונטית הטרייה.

לפני כמה חודשים, ואחרי תחנונים רבים, הסכימה בן וקיל להגיע לאודישן לסרטה החדש של מיכל ויניק, "ברש". "תלמדי רק שתי שורות", התחננה הסוכנת שלה ובר הגדילה ראש ושיננה ארבע. ככה, בשביל הכיף. "אני שונאת ללמוד טקסטים. אני גם לא שחקנית, לא רציתי להיות שחקנית בחיים שלי, אני לא מבינה בזה בכלל. אני בר ואני ציירת, זה הכל! בשבילי ללמוד טקסטים זה כמו ללמוד למבחן בהיסטוריה, זה המוות!".

אבל בכל זאת למדת.

"במקרה הזה ויתרתי באיזשהו מקום. הגעתי לשם ואמרתי למלהקת שלמדתי ארבע שורות, שאני לא שחקנית ושזה מה שיש לי לתת וזהו. לא יודעת איך, קיבלתי את התפקיד".

לידיעת כל תלמידי בתי הספר למשחק.

"מה אני אגיד לך, הכל קרה בטעות".

בתפקיד, אגב, בן וקיל נדרשת לגלם חיילת צעירה שמתאהבת בבחור ערבי, בזמן שאחותה הקטנה יוצאת מהארון. "אהבתי את הסיפור, התחברתי אליו ופתאום הפכתי להיות אותה בחורה".

מדהים. עשית פעם משהו כזה שעורר זעם מצד המשפחה?

"לא שזכור לי".

סמים?

"האמת שלא. אם אני לוקחת שאכטה, אני ישר נרדמת. אני לא מבינה אנשים שמתנהלים עם זה כל היום, לומדים ועובדים. זה ממש לא בשבילי".

התנסות מינית עם בחורה?

"לא יצא לי".

נו, אז איזה ניסיון אישי את מביאה למסך?

"תראה, אני לומדת עם ערן פסח המדהים. הוא מורה נאצי. אם אני לא יודעת שורות הוא מחזיר אותי הביתה לנתניה מתל אביב. לא רואה בעיניים. לפעמים משאירה אצלו הרבה אלפים כל חודש, אבל זה משתלם לי. הוא מאמין בי ואני לא יכולה לאכזב אותו".

ככה זה בחיים של בר, כולם מאמינים בה חוץ ממנה. "הכי מחמיא לי כשמישהו אומר לי, אני קונה ממך ציור, אבל אל תיעלבי אם אמכור אותו בעוד כמה שנים, את כמו מניה שצריך להשקיע בה". ומתברר שלא מעט אנשים מעוניינים להשקיע. לאחרונה היא שלחה אודישן מצולם לארצות הברית והשבוע עלתה על מטוס להוליווד, שם מחכים לה אודישנים לסרט חדש.

תני פרטים.

"אין לי מושג".

שקרנית!

"בחיי. לא בדקתי של מי הסרט, מי השחקנים, מי המפיקים, כלום. רק ביקשתי לקרוא תסריט. אהבתי - הסכמתי. ככה אני. זה נשמע מוזר, נכון?".

ואם מדובר בסרט עם בראד פיט?

"מהה??! נראה לך? מה לי ולזה? בראד פיט? תגיד לי, אתה שפוי? הלו, זו אני. מי אני בכלל?".

בר, 24, נולדה וגדלה בנתניה לאב, מייבא חלקי חילוף שנולד בטורקיה, ולאם, מנהלת חדר כושר ממוצא טריפוליטאי. "הבן וקיל רק נשמע הולנדי. אין ערבייה ממני". מי שלכאורה היתה אמורה להרוויח משכורת מינימום, לחגוג עם חברים סטלנים ולתהות לגבי מקומה בעולם, מצאה את עצמה מטפחת מקצוע מניב (מינימום של עשרת־אלפים דולר לציור, תודה), בן זוג שווה במיוחד ("אני לגמרי רואה אותנו מתחתנים ועושים יחד ילדים. מה כמה? כמה שיותר!"), אקסים משובחים ("הוא היה נתן גושן מלוד, אני הייתי בר מנתניה והיינו נפגשים בסנטר. מי ידע לאן זה יתגלגל") ורשת חברים מקושרים בארץ ("יהודה לוי בחור מדהים, אני מתה עליו") ומסביב לעולם.

תגידי, מה הסיפור עם ליאונרדו דיקפריו?

"תראה, עשו מזה ממש הרבה יותר ממה שזה באמת. לפני כמה שנים הוא קנה חברת סטארט־אפ ישראלית והעביר את כולם לניו יורק. הם פנו אליי וביקשו שאצייר להם ציורים למשרדים שלהם בשדרה החמישית במנהטן. בשלב מסוים, המנכ"ל של החברה סיפר לי שליאו מאוד אוהב להשקיע באמנים צעירים ושכדאי לי להיפגש איתו. הם קנו לי כרטיס טיסה, קיבלתי לו"ז והכל כבר היה מוכן".

אז מה השתבש?

"הוויזה שלי הסתיימה שבוע אחרי שהייתי אמורה לנחות ושבוע לפני שהייתי אמורה לחזור לארץ. אז הם שלחו לי מכתב שמאשר שאני מגיעה רק לפגישה ובקשה מנומסת שיאריכו לי את הוויזה. עכשיו תאר לעצמך את האנשים בקונסוליה רואים אותי, מגיעה אחרי בילוי בים, מגישה להם מכתב מליאונרדו דיקפריו ומבקשת ויזה. באותו הרגע הם סירבו".

שיט!

"שטויות, אני מניחה שאם אני ממש רוצה, זה עדיין יכול לקרות".

את מאמינה שזה יקרה?

"אני בר מנתניה, אני לא מאמינה ששום דבר יכול לקרות".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :