>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

תודה שעישנתם

מי יותר מסטול מג'יימס פרנקו? האנשים שבחרו בו ובאן האתאוויי להנחות את הטקס

"וואו, אתם כולכם אמיתיים! זה אשכרה קורה!". אלה היו המילים הראשונות של אן האתאוויי בפתיחת טקס פרסי האוסקר של 2011, והן יכולות ללמד אותנו משהו על גודל הנעליים שאליהן ניסתה להכניס את רגליה הקטנטנות.

יחד עם ג'יימס פרנקו – שנראה מסטול, בכנות - האתאוויי שותפה לתצוגת ההנחיה האומללה ביותר שראה הטקס מעודו, ערב מהנה בערך כמו אבנים בכליות שהלך והפך לגרוע יותר מרגע לרגע. אפילו ההנחיה של אלן דג'נרס כמה שנים קודם לכן נראתה טוב ליד ניסוי הנפל הזה, שאמור היה למשוך את הקהל הצעיר לטקס המעונב וכשל אנושות במשימה.

הצלקת שנותרה כה משמעותית, שמפיקי הטקס עשו רגרסיה קיצונית למדי וביקשו מבילי קריסטל הוותיק לבוא ולהנחות שוב השנה. Better safe than sorry. לפחות הוא לא ישחק באייפון שלו על הבמה.

לפני השקיעה

סלין דיון מפליגה עם "טיטאניק" לעבר הפסלון, אליוט סמית טובע

אף כוח שבעולם לא יכול היה למנוע מסלין דיון המייגעת לקחת את פרס האוסקר עבור “My Heart Will Go On”, המגה להיט מהפסקול של "טיטאניק", מיצוי מחושב של כל הבלדות השמאלציות הסוחפות שנכתבו אי פעם.

לשאר המתחרים בטקס ב־1998 לא היה סיכוי, והאוסקר של דיון הצטרף לעשרת האוסקרים האחרים שלקח סרטו המונומנטלי של ג'יימס קמרון. מוצדק? כמובן שלא, בעיקר כש"מיס מיזרי" החמוץ והקסום של אליוט סמית מ"סיפורו של וויל האנטינג", אחד מהשירים הכי אישיים וייחודיים שאי פעם התחרו על הפרס, הוא שיצא מהטקס בידיים ריקות.

סמית, גאון מיוסר שיצר כמה אלבומים נהדרים אבל התמכר לסמים ונכנע לדיכאון, התאבד ב־2003 לאחר שדקר את עצמו בחזה בסכין. ודיון? עושה כסף בלאס וגאס.

ומה עם פרס השרשרת הכי מכוערת אי פעם? דיון (צילום: gettyimages)
ומה עם פרס השרשרת הכי מכוערת אי פעם? דיון (צילום: gettyimages)

סרסורים בצמרת

והאוסקר הולך ל... שיר ראפ על סרסורים, זונות וניגרז?!

2006 היתה שנה משוגעת באוסקר. "התרסקות" התרסק לתוך התחרות (ע"ע), "זיכרונותיה של גיישה" לקח את פרס הצילום מ"העולם החדש" המרהיב של טרנס מאליק, ו-Three 6 Mafia - להקת גנגסטה ראפ מממפיס, טנסי – זכתה באוסקר לשיר המקורי על היצירה הפואטית "קשה שם בחוץ לסרסור" מהסרט “Hustle & Flow” (שנקרא כאן "מלחמות הראפ").

שורה לדוגמה מהשיר: "גבר, נראה כאילו אני בורח מקליעים בכל יום מחדש/ הניגרים שונאים אותי כי יש לי זונות על המגש". עוד אחת? בכיף: "ככה הולך המשחק, צריך להמשיך לסרסר/ חייב להרוויח קצת עודף מהבחורות האלה, ואת העסק שלי לשמר". עוד? נו, טוב: "חכה, יש לי ארנבת לבנה כשלג ובחורה שחורה בשבילך/ ואם תשלם את המחיר הנכון, שתיהן עוד יעשו אותך". אין ספק, אוסקר מהמוצדקים.

רקוויאם לפסלון

כך שדדה ג'וליה רוברטס את הפרס שהגיע לאלן בורסטין

2001 היתה שנה מצוינת מבחינת האוסקר. פשוט תסתכלו על חלק מהמועמדים הבולטים: "גלדיאטור" שלקח את פרס הסרט הטוב, "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן, "נמר דרקון" של אנג לי, "להתחיל מחדש" עם טום הנקס שמתמזמז עם כדורעף על אי בודד, "טראפיק" המסומם, "כמעט מפורסמים" הקאלטי ו"בילי אליוט" המרקד היו רק חלק מהסרטים המתחרים.

ובין כל אלה התגנב לו אחד, "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי ("ברבור שחור"), שכל מי שראה אותו לא ישכח זאת לעולם, בין היתר תודות לתצוגת המשחק המדהימה של אלן בורסטין הוותיקה ("מגרש השדים").

ולמי הפסידה בורסטין את פרס השחקנית הטובה בטקס? לפאקינג ג'וליה רוברטס, על תפקיד המזכירה המשפטית השאפתנית שגילמה ב"ארין ברוקוביץ'" הבינוני. מדובר בתפקיד נחמד, אבל רחוק שנות אור מהפסגה המטלטלת שהשיגה בורסטין בתפקיד האם המסוממת והדועכת.

איפה הצדק? ובכן, רחוק מהאקדמיה, שבחרה את הבאזז והרייטינג של מי שכונתה אז האשה היפה בעולם על פני הישג יוצא דופן של אחת מהשחקניות הטובות ביותר בתעשייה.

התאבדות

"התרסקות" זוכה בגדול ומוכיח שאמריקה לא מוכנה לתשוקה גברית באוהל מיוזע

"אזרחים אמריקאים, שונים זה מזה באופן בולט, מתנגשים בסיפורים של גזע, אובדן וגאולה". כך מתאר לנו הסינופסיס של "התרסקות" ב־IMDB את סרטו של הבמאי פול האגיס. חבל רק ששכחו לציין שם שמדובר גם בסרט טרחני, מטיפני ודי מעצבן.

בנסיבות רגילות לא היה לנו אכפת, אלמלא זכה הסרט בשלושה אוסקרים ב־2006 על עריכה, תסריט מקורי, וחמור מכל - הסרט הטוב. למעשה, אפילו בנסיבות האלה לא היה לנו כל כך אכפת, אלא שבדרכו אל הפרסים הביס "התרסקות" את "הר ברוקבק", הדרמה שהפכה את דמות הקאובוי הגיי המלנכולי לאייקון קולנועי.

ובכן, מושכים ומלנכוליים ככל שהיו הית לדג'ר המנוח וג'ייק ג'ילנהול יבדל"א, ומפעים ככל שהיה הבימוי הרגיש של אנג לי, כנראה שאהבה בין גברים באוהל מיוזע היא עדיין טאבו מבחינת האקדמיה. התוצאה? "התרסקות" המצ'וקמק ניצח, פול האגיס המשיך לעשות סרטים והית לדג'ר מת. אכן, התרסקות.

הייתם צריכים להסתפק בפסלון הירוק הזה. הקאסט של "התרסקות" (צילום: gettyimages)
הייתם צריכים להסתפק בפסלון הירוק הזה. הקאסט של "התרסקות" (צילום: gettyimages)

האיש שהפסיד יותר מדי

מרטין סקורסזי לקח אוסקר באיחור אופנתי של 30 שנה

ב־2007 זכה מרטין סקורסזי באוסקר הראשון שלו על בימוי "השתולים", שגם התברר בהמשך כסרט הרווחי ביותר בקריירה שלו. האוסקר של סקורסזי על הבמאי הטוב ביותר, אחד מארבעה פסלונים שבהם זכה הסרט בסך הכל, הגיע יותר כהתנצלות של האקדמיה מאשר כל דבר אחר, לאחר שהפרס נשדד מסקורסזי כמה וכמה פעמים בעבר.

מה זה "נשדד"? ובכן, תנו לנו להחזיר אתכם לטקס שנערך ב־1977, שבו הפסיד "נהג מונית" - אחד מהסרטים החשובים והמשפיעים בכל הזמנים - ל"רוקי", סרט ספורט מקסים אומנם, אבל שאי אפשר אפילו להזכיר באותה נשימה עם המאסטרפיס של סקורסזי.

פאסט פורוורד שלוש שנים, וסקורסזי יוצא מהטקס בידיים ריקות אחרי שהגיע עם "השור הזועם" המופתי. עוד עשור עובר וסקורסזי שוב הולך הביתה בלי כלום, הפעם על "החבר'ה הטובים" המופלא ולטובת קווין קוסטנר ו"רוקד עם זאבים" שלו.

בסופו של דבר הגיע הסוף הטוב וסקורסזי לקח את פרס הבימוי על מותחן פשע שאומנם היה קצבי ומשובח, אבל רחוק שנות אור משיאי העבר האדירים שלו. נו, כשהמתחרים שלך הם "המלכה" הסביר ו"נערות החלומות" הגרוע, לא מדובר בחוכמה גדולה.

מאסר עולם

האקדמיה פספסה את "חומות של תקווה", הקוסמוס תיקן

מס' 1, זה המיקום הנוכחי והכמעט קבוע של "חומות של תקווה" ברשימת הסרטים האהובים ביותר של אתר IMDB לפי הצבעת הגולשים, והנתון הזה מדהים, שכן אף אחד לא ממש זיהה את הסרט הזה כקלאסיקה בזמן אמת.

ייתכן שהאשמה היא על שנת הקולנוע המוצלחת שבה איתרע מזלו של הסרט לצאת, 1994, בה התפוצצו על המסכים יצירות מיתולוגיות כמו "ספרות זולה" ו"פורסט גאמפ", כשהאחרון גם מכניע את מצביעי האקדמיה וגורף שישה אוסקרים.

כך או כך, משבע המועמדויות של "חומות" לא יצא כלום, הקהל הדיר את רגליו מבתי הקולנוע והסרט בקושי כיסה את ההשקעה.

ואז דרמת הכלא המרגשת של פרנק דראבונט עשתה קאמבק מרהיב באמצעות מכירות DVD, הקרנות בטלוויזיה ומבקרי קולנוע שגילו את הסרט מחדש, ותפסה מקום נכבד ברשימת קלאסיקות הקולנוע הגדולות. ו"פורסט גאמפ"? מקום 28 ב־IMDB. פחחח.

על העיוורון האקדמיה מאוהבת ב"שקספיר מאוהב". האקדמיה חיה בסרט

שבעה פרסי אוסקר לקח הסרט "שקספיר מאוהב" בטקס של 1999, ביניהם פרס הסרט הטוב, השחקנית (גווינת פאלטרו), תפקיד המשנה הנשי, התסריט המקורי ועוד. שבעה פרסים, כשבין המתחרים מקופחים סרטים אדירים כמו "להציל את טוראי ראיין", "החיים יפים" ו"הקו האדום הדק", יצירת המופת האנטי־מלחמתית של טרנס מאליק.

אפילו ל"ארמגדון" יותר הגיע לקבל פרס על חשבון הדרמה הקומית הרומנטית של הבמאי ג'ון מאדן, שרקמה סיפור מטופש סביב מעלליו של המחזאי הנודע והצליחה באורח פלא לכבוש את לבבות 6,000 ומשהו מצביעי האקדמיה.

סליחה, באורח פלא? בתשעה מתוך עשרה מקרים יוכיחו חברי האקדמיה שהם בעלי טעם עבש ומיושן, כפי שההיסטוריה של הטקס מלמדת, וייתכן ש"שקספיר מאוהב" הוא הדוגמה המובהקת מכולן לכך.

הכל עשר עשרה מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב? באמת?

לכבוד טקס האוסקר של 2010 החליטה האקדמיה שמעתה ואילך יהיו 10 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, בניגוד לחמישה שנהוגים בכל הקטגוריות האחרות מאז ומתמיד. הטריגר היה "האביר האפל", אחד מהסרטים המצליחים בכל הזמנים ששמעריצו זעמו כשהתברר כי לא נכלל בחמישייה של 2009 (רק אלוהים יודע למה).

האקדמיה ניסתה את ההחלטה האווילית הזו במשך שנתיים, ואז הבינה שלבחור בכוח עשרה סרטים זה קצת מוגזם, אז עדיף להחליט שיכולים להיכלל ברשימה בין 5 ל־10 סרטים, לפי היבול של אותה שנה.

התוצאה? השנה מועמדים לא פחות מתשעה סרטים, כשלפחות ארבעה מהם בכלל לא צריכים להיות שם ("העזרה"? באמת?). המסקנות: לאף אחד באקדמיה אין מושג מה הוא עושה, וכדאי לעשות לאנשים האלה בדיקת שתן מדי פעם.

לא הצלחנו להחליט! התשיעייה של 2012 (צילום: gettyimages)
לא הצלחנו להחליט! התשיעייה של 2012 (צילום: gettyimages)

נו אוסקר פור יו

צ'פלין, קובריק, וולס והיצ'קוק מעולם לא זכו באוסקר על בימוי. רון האוורד דווקא כן

אם ישאלו אתכם מי הבמאים הגדולים ביותר בהיסטוריה, סביר להניח שהשמות אלפרד היצ'קוק, אורסון וולס, סטנלי קובריק וצ'רלי צ'פלין יהיו ביניהם.

כיצד, אם כך, חמק מידיהם פרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר? האם יש הוכחה חותכת יותר לתוקפו האמנותי המפוקפק של המוסד הזה? "האזרח קיין", "ד"ר סטריינג'לאב", "זמנים מודרנים", "חלון אחורי", "2001: אודיסיאה בחלל", "אורות הכרך", "ורטיגו", "מטאל ג'אקט", "מגע של רשע", "פסיכו" - רשימת יצירות המופת שלהם נמשכת ונמשכת, וחושפת את האקדמיה במערומיה המבישים ביותר.

והנה עוד כמה במאים שמהם חמק הפרס, אם לא התעצבנתם די: סרג'יו לאונה, דייוויד לינץ', קוונטין טרנטינו, בראיין דה פלמה, טים ברטון, מייק לי, רוברט אלטמן, פדריקו פליני ואקירה קורוסאווה. אם אף אחד מהם לא זכה (חלקם הקטן זכה לאוסקר של כבוד, לרוב אחרי מותם)

מי כן קטף את הפרס? אה, כן, רון האוורד על "נפלאות התבונה". הגיוני.

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: