זו אומנם קלישאה, אבל היא מוכיחה את עצמה: מלחיץ לגור בניו יורק. עם כל היתרונות של העיר, יש פה משהו מעכיר שלווה, מין שילוב קטלני של בהילות־לחץ־חרדה־דיכאון שנושב ברחובות כמו רוח קרה של סוף ספטמבר.

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

אחרי ארוחת צהריים של קיטורים עם חברי לואיס, מעצב אופנה מקומי וחרדתי סדרתי, החלטנו ללכת לשיעור מבוא לבודהיזם ומדיטציה במרכז צ'קרסמברה קאדמפה (בחיי שזה השם - Chakrasambara Kadampa - וגם אם יכוונו אקדח לראשי לא אצליח לומר אותו כמו שצריך). זה חינם, זה מעשיר, זה מרגיע, מה אפשר להפסיד?

הגענו ביום ראשון בבוקר לקומה החמישית בבניין שגרתי בשכונת צ'לסי. מבחוץ המרכז נראה כמו עוד משרד רגיל, אבל בפנים האווירה היא הכי אשראם: חלל גדול מאוד המלא בנרות דולקים שמאירים את המקום בתאורה נוגה, פסלי בודהה שמנמנים בכל מקום, כריות מדיטציה על הרצפה, עשרות כיסאות מסודרים להרצאה ובמה עם מיקרופון ומקום לדובר.

אחרי חליצת הנעליים ההכרחית, לואיס ואני התיישבנו על הכיסאות והתחלנו לסרוק את הנוכחים. המקום היה מלא בסינגלים וסינגליות שישבו לבדם באווירה רוחנית. לואיס סימן מיד בחורה אפרו־אמריקאית שישבה מאחורינו וחיטטה באצבעות רגליה, אקט מאוד לא מנומס לטעמו.

אחרי כמה דקות עלתה לבמה הדוברת של הבוקר, אשה יפה בעלת מבטא רוסי בינוני עד כבד בשם נטליה דרילובה (שוב, לא ממציא), ואמרה שהיא עומדת לפתוח במדיטציה מודרכת ואז שיחה בנושא החשוב: "היכן נמצא האושר".

זה היה יכול להיות מאוד נחמד ומעשיר, במיוחד בהתחשב בכך שקהל הנוכחים זרם בטבעיות לתוך המדיטציה. חבל רק שלואיס, שבשלב הזה כבר היה מותש מלעקוב בזעם אחרי האפרו־אמריקאית מחטטת האצבעות, התחיל לצחקק. ואז לצחוק. ולצחוק. ואז גם אני התחלתי לצחוק. ולפני ששמנו לב, הצחוק הקל הפך להתקפת צחוק מטורפת על גבול התקף האפילפסיה. בשלב הזה, לא יכולנו לעצור את עצמנו. הכל היה מצחיק בשיגעון - קהל הנוכחים, המקום, המבטא של נטליה, נושא השיחה.

הצחוק שלנו היה מביך, אבל לא יכולנו להפסיק. בזמן שנטליה מנסה להדריך את הנוכחים להתרכז בנשימות האף, אנחנו נשכבנו על הרצפה, מזילים דמעות, שואגים מצחוק ולא מצליחים להחזיק את עצמנו. זה היה כל כך לא נעים עד שהייתי יוצא והולך, אם רק הייתי מסוגל לקום.

ואז הגיע רגע השיא - ללואיס ברח נאד. מיותר לציין שזה היה הרגע בו קרו שלושה דברים: האחד, אם היה סיכוי כלשהו שנפסיק לצחוק, עכשיו זה כבר היה אבוד. השני, המבוכה שלנו עלתה לגבהים חדשים. והשלישי, החדר התחיל להריח כמו אתר פסולת גרעינית ביום קיץ חם. למזלנו, נטליה התגלתה כבחורה ספורטיבית ביותר. "זה טוב לצחוק", היא אמרה לנוכחים. "צחוק הוא טוב לבריאות. בואו נצחק כולנו". ואז כולם צחקו, מה שסוף סוף עזר קצת להרגיע אותנו.

אחרי זה דווקא היה שיעור מעניין, שמסקנתו היא שהאושר נמצא אצלנו כל הזמן, אנחנו רק צריכים לדעת לשחרר אותו. בשבוע הבא אני בטוח מגיע לעוד שיעור, אבל הפעם בלי לואיס. עם כל הכבוד, אי אפשר לקחת אותו לשום דבר רציני.

_________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: