קשה לעכל את שרי גבעתי. אני מודה - ציפיתי לדיווה משורבבת שפתיים עם מודעות עצמית של שדכן משרד, והנה אני מוצאת את עצמי נגררת על ידי טום בוי שמפדלת באופניה על שפת הים בג'ינס קצרצר וגופייה זרוקה, בעוד אני מקרטעת אחריה כמכונית יד שנייה. "אבל לאן את לוקחת אותנו?", אני שואלת מתנשפת, מרגישה כמו הילד השמן שנגרר אחר גיבור סרט הרפתקאות. "למקום שקט. אנחנו עושים בו תמיד על האש ושותים וויסקי, שם כל החבר'ה שלי נמצאים, כל גולשי הגלים".

בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

אם אתם חושבים ששרי גבעתי מאכילה אותי לוקשים, ושמתחת למעטה השובבי הזה מסתתרת בחורה שרק רוצה שופינג על השדרה החמישית, חשבו שנית: היא אפילו תקעה מולי גרעפס אחרי שניגבה חומוס בפיתה (ושתתה בירה), ודברים כאלה, גבירותיי ורבותיי, אי אפשר לזייף (מצד שני, חשוב לציין שמולי היא התנהגה בנונשלנטיות מושלמת, בעוד שעל סט הצילומים יצאה מתוכה הדיווה שפרצה בבכי ודרשה ברגע האחרון להחליף מאפרת).

אז מה בעצם חדש אצל גבעתי בת ה־29? התשובה פשוטה: השחקנית־דוגמנית נחתה כאן ממש לפני שבועיים לתוך דירה חדשה ששכרה על חוף הים בתל אביב לאחר שגרה בניכר למעלה מעשור, רוב הזמן בלוס אנג'לס, וכל זה כדי למנף את הקריירה המוזיקלית שלה בארץ. למה דווקא בארץ? רק אלוהים יודע, ובטח שלא אני ושרי, אבל היי, לפחות היא כנה לגבי זה.

איך בעצם הגעת למוזיקה? רצית להיות שחקנית.

"אני לא מוותרת על המשחק בשום צורה, אבל זה פשוט עוד משהו שמתווסף לדברים שאני עושה. אף פעם לא ממש רציתי להיות זמרת, אבל ידעתי מילדות לנגן בפסנתר ובגיטרה. יום אחד ישבתי בלוס אנג'לס, השנה היתה 2007, ובדיוק היתה שביתת התסריטאים ולא היו אודישנים בגרוש. עשיתי קליפ עם אנריקה (איגלסיאס - ל.א) וניגנתי על פסנתר על הסט. פתאום כולם התלהבו מהנגינה שלי, ואמרו לי שהם רוצים להכיר לי אנשים פה ואנשים שם שיעזרו לי למנף את הקריירה בשירה, ובגלל שהיה לי זמן, כי לא היו לי אודישנים, הלכתי על זה. בנו לי להקה, היתה לי אזרחות קבע במועדונים. היו מגיעים 400 ו־500 איש לראות אותנו בערב. אפילו גל אוחובסקי בא אליי פעם להופעה.

"ואז פגשתי את טל הרצברג, מפיק גדול שם, והוא החתים אותי. אמרתי לו שאין לי כוחות לעשות קריירת מוזיקה לבד, והוא באמת דאג לי. הבעיה התחילה כשהפסקנו להיפגש ולא הבנתי למה. בדיעבד, הכל היה ברור (הרצברג, שמשמש גם כאחד המנטורים ב"חי ב־LA LA לנד", נפטר לפני כמה חודשים ממחלה קשה - ל.א), אבל אז החלטתי לעבור לגור בישראל כדי לעשות את המוזיקה שלי. ידעתי שדווקא כאן יש לי את הכוחות לעשות את זה".

מפתיע שאת חוזרת ארצה דווקא כשדברים מתחילים להתגלגל, לא? הרי את יודעת שכולם יניחו שנכשלת שם.

"אבל ברור שזה יהיה ככה. זה ככה כלפי כולם, זה לא רק היחס כלפיי. אני לא לוקחת את זה באופן אישי. זאת מדינה של ציניות. ישראל היא צינית מטבעה. אנשים פה נלחמים, עוברים דברים קשים, חם כאן - אף אחד לא בא ואומר לך, 'כל הכבוד'. זה בסדר, חובת ההוכחה היא עליי כשזה מגיע למוזיקה".

הבייבי של אמא

יש תחושה שמוזיקה היא הדרך של גבעתי לקחת את המושכות ולשלוט על הקריירה שלה. כאן זה לא אודישן, והיא לא צריכה להיות תלויה במסכת מלהקים נוקשה ובשיירת מפיקים ומממנים. היא בעצמה מודה שהקריירה שלה רצופה באינספור "כמעטים". לאחרונה היא עברה שני אודישנים לסרט "וולברין" שבו אולי תשתתף, וגם הפסידה ממש לפני שנייה תפקיד ענק בסרטו החדש של דני בויל ("נער החידות ממומביי"), לאחר תחרות צמודה במיוחד. אלבום אף אחד לא ימנע ממנה להוציא, והישראלים, כך נדמה, ירצו לראות מה יש לה להציע גם אם תנסה למכור להם קונטיינרים של זיעה בשלהי אוגוסט.

אבל לפני שנכתוב תזות על הקריירה המוזיקלית שלה, יש עוד את העניין הפעוט הזה של להשתקע חזרה בארץ. הבמאי אורי פסטר העיד כאן בראיון לפני כמה שבועות שבלוס אנג'לס שרי התגוררה בווילה מפוארת עם בריכה, וזה לא פשוט לעשות את המעבר מכל הטוב הזה לעיר האוהלים הצפופה. "שהקוראים לא יבינו לא נכון - זה לא שקניתי את הבית או משהו", מבהירה שרי. "גרתי עם שני שותפים, אחד במאי ואחד שחקן. אבל זה כלום, כמו להיות בכלוב מזהב".

אז למה החלטת לחזור ארצה?

"התקשרתי לאמא שלי יום אחד ואמרתי לה שנראה לי שנתפס לי הגב כי גדל לי המוח. פתאום אמרתי לעצמי, 'למה אני צריכה את החרא הזה של לגור בלוס אנג'לס? אני אומנם מגיל 18 בדרכים, אבל אני עדיין לגמרי הבייבי של אמא. אני מתגעגעת לדברים הקטנים, לעוגיות האהובות שהיא מכינה לי. חוץ מזה, היה לי ברור שאחזור לארץ ולא אשתקע בחו"ל. אני רוצה ילדים ישראלים".

ובכל זאת, לא גרת בישראל מגיל 18. איך זה התגלגל בכלל?

"הבנתי בגיל 18 שהצבא לא מעוניין בי כי יש לי אסתמה ואלרגיה קיצונית לאבק. זה גם היה מחזור של ילידות 82', היה עודף בנות, בייבי בום, אל תשאלי. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, הייתי אובדת עצות. אני זוכרת שבאותה תקופה מוטי רייף התקשר אליי להזכיר לי שאני צריכה להתמודד בטקס מלכות היופי. אמרתי לו 'מוטי, מצטערת, כבר קניתי כרטיס להוואי'. טסתי עם האהבה הראשונה שלי, גולש רוח ישראלי, ומשם חתכתי ללוס אנג'לס. הפעם הראשונה שלי שם היתה טראומטית בטירוף. הייתי ילדה קטנה ותמימה וכך גם היה היחס כלפיי. ההתנהגות כלפיי לא היתה משהו, אז טסתי לבקר את אמא שלי, ששהתה אצל קרובים בניו יורק, ושם התפתחתי ופרצתי. למדתי שם דרמה".

ועם החזרה שלך ארצה עכשיו, את גם מפספסת אודישנים כשחקנית בלוס אנג'לס. זה עדיין החלום שלך?

"כן, אני עדיין שחקנית, אבל הבסיס שלי פה, בארץ. אין לי בעיה לגור שנה פה, שנה שם, אבל עדיין יותר כיף לי פה. בלוס אנג'לס לא כיף בלילה בכלל. מבאס רצח. כל הזמן מדברים על עבודה. את יוצאת לאנשהו וישר שואלים אותך - מאיפה את? מה את עושה? זה תמיד על עבודה".

אז החיים בלוס אנג'לס היו קשים.

"תשמעי, בכל הקשור למשחק, מזל זה כמעט 80 אחוז כשזה מגיע ללוס אנג'לס. בארץ זה פחות נורא, כי זה מקום קטן. את הצ'אנס שלך תקבלי בסוף אם את טובה, גם אם זה ייקח שנה או שנתיים. שם, תחשבי, כל הכוכבות הכי גדולות של כל מדינה מגיעות לשם. בכל חדר שאת נכנסת נמצאות הבחורות הכי יפהפיות, שעובדות קשה והן כוכבות ענקיות בספרד ובאיטליה. חייבים לקחת דברים כאלה בפרופורציה ולעשות סדרי עדיפויות בחיים, אחרת הולכים לאיבוד. בגלל זה החלטתי לחזור ולהיות עם המשפחה שלי פה".

השורה התחתונה היא שהסיבות של שרי גבעתי לשוב ארצה מובנות - כאן נמצאת המשפחה שלה וכאן נמצאת הפרנסה העיקרית שקיימה אותה כל אותן שנים בניכר. זה לא שגבעתי לא הצליחה להשתחל לסדרות מופת בגולה, דוגמת "CSI" (כסוכנת מוסד) ו"My Own Worst Enemy" (כסוכנת רוסייה), והיא אפילו עשתה ממש לא מזמן קמפיין לחברת האופנה האמריקאית ג'יפסי, אבל בסופו של דבר החיים שלה הם כאן, והיא מודה שבלאו הכי בילתה בישראל בערך 30 או 40 אחוז מזמנה עוד לפני שארזה את פקלאותיה ושבה לארץ הקודש.

הבעיה היחידה, כמובן, היא העובדה שבן זוגה בתקופה האחרונה חי באמריקה, והשניים עובדים כרגע על קשר בשלט רחוק. היא אומנם מעדיפה להשאיר אותו בעילום שם, אבל השמועה מספרת שזה רציני ושהיא מאוהבת.

הוא אמריקאי?

"עזבי, זה משהו שאני ממש לא רוצה לדבר עליו. אני מצטערת שאני לא מנדבת לך פרטים", היא מושכת בכתפיה, "אבל אני יודעת שהתקשורת בקטע הזה היא פשוט אסון. היו לי מקרים שזה הרס אותי, הזוגיות שבה הייתי והצורה שבה סיקרו אותה. כל הקטע הזה (עם השחקן אוליבייה מרטינז, כיום בן זוגה של האלי ברי - ל.א), ההרגשה שאת צריכה לתת לכולם דין וחשבון על מה שאת עושה, זה מלחיץ וגם מבאס. לפעמים מערכת היחסים עצמה לא סגורה, אז לדבר עליה הורס אפילו עוד יותר. חוץ מזה, זה גם מעיב על הפרויקטים שאת עושה ופתאום הראיון לא הופך להיות על המוזיקה שלי, אלא על עם מי אני יוצאת, זה לא מתאים".

יש עלייך לחץ להתחתן?

"כן, יש לחץ מטורף מההורים להתחתן. אבל בסדר, מה לעשות? אני מטבריה, ממשפחה מסורתית. ההורים שלי מאוד רוצים שאתחתן, אבל הם גם מבינים שהחיים שלי לא פשוטים. אני כל הזמן זזה ממקום למקום ומאוד קשה לשמור על מערכת יחסים. בסדר, זה יקרה בסופו של דבר. אני ממש לא דואגת".

צילום: אלון שפרנסקי; סגנון: ראובן כהן; איפור: אביבית מוגרבי וחן אלקבץ; מוצרי איב סן לורן. עיצוב שיער: לירז אגם במוצרי לוריאל; ע.צלם: אדי ברקוביץ; ע.סגנון: נילי זוהר; ביגוד: שוגר דדי, וולפורד, שואו רום, נעליים: טופ שופ, תכשיטים: שואו רום, כובע: דיזל. הגיטרה באדיבות טל רובינשטיין, אמן פרוגרסיב מטאל

* הראיון המלא בגיליון השבוע של פנאי פלוס". וגם - חפשו במגזין את הקליפ הבלעדי של שרי גבעתי

_____________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: