אינסטינקט הראשון כשרואים את פנינה טורנה הוא להרים אותה ולהושיב אותה על המדף בסלון. כזו בובתית, קטנה, חייכנית ויפה שמדברת על אנרגיות חיוביות, קבלת האחר ואהבה קוסמית אינסופית. הסטודיו שלה בחצרות יפו מריח כמו פרפומריה יוקרתית, מעוצב כולו כפיסת גן עדן מנצנצת ועמוס שמלות מנופחות. בחלל המואר להפליא מרחפות שתי עובדות של טורנה, מתוקתקות מכף רגל ועד ראש, מדלגות על עקבים אימתניים ואוחזות במגשים עמוסי כל טוב: עוגיות חמאה מתקתקות, תה יוקרתי, קוביות סוכר מפונפנות ועוגת שוקולד עשירה ומרגשת. בהצגה של פנינה טורנה, הכל צריך להיות טיפ טופ. "אתה תשב כאן", היא מקימה אותי מכיסאי ומזיזה אותי לזה שלידו, "אני יושבת פה, זה המקום שלי. הכלה יושבת מימיני ואמא שלה משמאלי", היא מסבירה את ההיגיון.

"בנות!", היא כמעט לוחשת בטון פאסיב־אגרסיב תוך כדי חיוך מנצנץ, "אתן מפריעות עם העקבים שלכן, תנסו לא ללכת". השתיים עולות על קצות האצבעות ומתפצלות. אחת יושבת מאחורי הקופה בדממה והשנייה יוצאת מהחנות. "אה, ותנמיכו את המוזיקה", היא מבקשת. תתפסו מקומות, כי המופע של פנינה עומד להתחיל.

אי אפשר שלא להתאהב בה. גם ממרומי גילה, 48 (ואולי קצת יותר, אבל נניח לליידי בנושא הזה), טורנה עדיין מצליחה להיראות טרייה משל הרגע בקעה מהביצה והיא מוכנה לכבוש את העולם. התדמית השברירית עזרה לה במהלך חייה לגדול ולצמוח עד למרומי האולימפוס שבו היא חיה.

"אני מלכה", היא מעידה על עצמה, "יש מלכות טובות שעושות הרבה טוב לעם שלהן. אני סוג של מלכה בעולמי שלי", היא מסבירה ומסייגת, "אבל מלכה שבאה מהעם".

מה זאת אומרת?

"ב'האח הגדול' ראו את זה הכי טוב. הכריזו עליי כנסיכה, ואני זו שניקיתי, בישלתי, טאטאתי ורחצתי יותר מכל אדם אחר, אני מלכה מהעם".

בין שלל התארים המונרכיים שטורנה מפרגנת לעצמה, יש גם אחד שחבריה אוהבים להשתמש בו כשמדברים בהקשרה, סינדרלה. אז נכון, בסוף סינדרלה היתה נסיכה וככל הנראה גם הוכתרה יום אחד למלכה (ואם אתם שואלים אותי, בשלב מסוים גם היא הפכה למרשעת, כדי שתהיה לנו עוד אגדה לספר), אבל כזכור, את הדרך היא החלה כמשרתת של אחיותיה הקנאיות. כדי להבין את טורנה ולהעריך את ההצלחה המסחררת שלה צריך להבין את ההיסטוריה שלה, זו שהיא כל כך לא רוצה שידברו עליה.

"אבל קורים לי כל כך הרבה דברים מדהימים בחיים", היא מנסה לשכנע אותי, כשאני מזכיר את התהפוכות בחייה. "יש חנות בניו יורק ונתתי שמלה לבריטני ספירס", היא ממשיכה למכור את עצמה, מנסה להראות את ההווה המושלם ולהתעלם מהשנים הקשות שהפכו אותה ל"חתולה שתמיד נוחתת על ארבע", כפי שהיא מגדירה את עצמה.

האגדה של פנינה מתחילה בכפר סבא של תחילת שנות ה־60. פנינה נולדה למשפחה מזרחית עוטפת, ולמרות החיים השלווים בפרברים, חלמה רק על דבר אחד: "מגיל שלוש וחצי רציתי להיות שחקנית. מאז שאני זוכרת את עצמי אמרתי, בשביל מה שחקנית צריכה מתמטיקה והיסטוריה? אז לא למדתי. למדתי ספרות, כי שחקנית צריכה לדעת ספרות, וגיאוגרפיה כי ידעתי שאסע בעולם".

את מנת הטיולים מסביב לעולם היא קיבלה כבר בגיל צעיר כאשר אביה, עובד משרד החוץ, הוצב בחוף השנהב. כשהיתה בת 11 חזרה המשפחה לארץ והתמקמה ברמת השרון. פנינה הקטנה הכירה את מי שתהיה חברתה הטובה ביותר, ריטה יהאן פרוז, ויחדיו החלו לשלוט בבית הספר ביד רמה.

את הבחינות לתיאטרון צה"ל, שריטה ואחד, רמי קלינשטיין, סידרו לה, היא לא עברה, אבל שחרור מוקדם מצה"ל היה בדיוק מה שהיא היתה צריכה כדי להתניע את החלום שלה בהקדם.

תחילה ניסתה להתקבל לבית הספר למשחק בית צבי. "גרי (בילו, מנהלו המיתולוגי של בית הספר למשחק - ש.פ), עצר אותי באמצע האודישן ואמר לכל המורים, 'קומו, עדיין לא ראינו דבר כזה'". היא מספרת. אבל במקום להתחיל את שנת הלימודים, היא העדיפה לטוס להוריה שהתמקמו בפריז כדי ללמוד משחק דווקא באירופה. "במשך חודש שלם גרי הקריא את השם שלי בכיתה כאות מחאה על זה שלא באתי. הוא אמר, 'אני אקריא את השם שלה כדי שכולם ידעו שהיא איננה'".

בצרפת פנינה הכירה את דניאל צ'ארלס משולם, מי שיהיה בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, דוד. "הוא לא הרשה לי ללמוד משחק", היא מספרת בעיניים כבויות, "הוא אמר שמשחק זה לזונות".

שש שנים אחרי, השניים התגרשו. לקח לפנינה זמן, אבל לבסוף היא חשפה את הסיבה האמיתית לגירושין. "חטפתי הרבה מכות, גם פיזיות וגם נפשיות, אבל אני לא כועסת עליו, בדיעבד אני מבינה שיותר משהוא היה קשה איתי, הוא היה קשה עם עצמו", היא אומרת.

בעלה השני של טורנה היה ז'אן פייר טורנה, דוקטור לספרות צרפתית המבוגר ממנה ב־22 שנה. גם ממנו היא התגרשה אחרי הסתבכות לכאורה עם החוק, פרשה שכללה מיליונים, מעצרים, פרידות קורעות לב ויכולה היתה לפרנס אולפן הוליוודי גדול.

מאז טורנה הכירה עוד גברים מבוגרים ממנה, פתחה עוד חנויות אופנה ובעיקר ניסתה לשרוד. לפני כ־12 שנה התחולל המהפך בחייה, כשחברה משותפת שידכה בינה לבין דוד לבנשטיין, ומאז השניים בלתי נפרדים ומתנהלים גם כשותפים בעסק השמלות של טורנה. המהפך האמיתי בחייה של מעצבת האופנה חל לפני כשנתיים, כאשר נחתה מסשן בן שבועיים בניו יורק, וקיבלה טלפון מהפקת "האח הגדול VIP".

"כל החוויה הזו התחילה בקטסטרופה", היא נחרדת, "התקשר אליי מלהק של התוכנית כדי להזמין אותי להשתתף. הקשבתי לו ולבסוף הזכרתי לו שאני חיה שבועיים בחודש בניו יורק. אז הקול בצד השני אומר לי, 'רגע, זו לא פנינה רוזנבלום?', אמרתי לו, 'זו לא פנינה רוזנבלום זו פנינה טורנה ותודה רבה לכם', וניתקתי".

פנינה הנעלבת לא הסכימה להשתתף בתוכנית ומטר של טלפונים החל לנחות עליה. "אחת לשעה הם התקשרו, בסוף הלכתי לפגישה עם בעלי חברת ההפקה, אלעד קופרמן, מתוך נימוס. עד 1:00 בלילה היינו במו"מ בטלפון. היינו צריכים לסגור את כל התנאים שלי בבית", היא חיה את הרגע מחדש. "לא ידעתי לאן אני נכנסת. בקושי ראיתי תוכנית או שתיים בחיי".

למה היית צריכה את זה בכלל?

"מבחינתי חשבתי שאני נכנסת לחופשה של חיי. זו ללא ספק היתה החופשה של חיי, זה שינה לי את החיים באופן משמעותי, זו חוויה בין הקשות שעברתי בחיים, אבל זה נתן לי בעצם, כמו שאמרתי קודם, את האפשרות ללדת חלק ממני מחדש ולהגשים את החלום שלי".

כשטורנה מדברת על החלום שלה, היא מדברת על החלום להיות כוכבת. בווילה היא פרחה. היא שרה, עשתה חיקויים וזכתה לסיקור רב, לצילומי פפראצי ולמעריצים בלי סוף. מאשה מוכה, עזובה, בורחת מהחוק ונטולת כיוון בחיים, אבל עם הרבה חלומות, התרוממה טורנה אל מרום הקונצנזוס הישראלי. "אני זוכרת שאמרתי למלהק של 'האח הגדול' שאני מאמינה שאין שלמות בעולם, והוא אמר לי שזה 'לא הגיוני כי יש שלמות, היא יושבת מולי'. זאת היתה המחמאה הכי יפה וזו היתה הפעם היחידה ששמעתי את זה בחיים שלי".

אז את מושלמת?

"ממש לא".

מהן המגרעות שלך?

"אני אף פעם לא מסופקת, בגלל שיש לי נשמה של אמן. ברגע שמשהו נוצר זה כבר לא מספק אותי, אני צריכה את הדבר הבא".

"לא תמיד עשיתי מה שטוב לי"

שנים של חוסר סיפוק וחיפוש אחרי הדבר הטוב הבא הגיעו לקיצן, ופנינה סופסוף נראית נינוחה. היא מחייכת לעצמה ומסבירה, "היום אני מאושרת, יש לי שני בעלים שאני מאוד אוהבת". היא מנווטת את השיחה היישר לסיבה לשמה התכנסנו, "יש לי את דודי שאני מתה עליו, ואת ששון גבאי שאני מתה עליו, כמובן לא באותה הדרך".

במאי הדרמה הקומית המצליחה של קשת, שמואל הספרי, התאהב בטורנה וכתב עבורה את תפקיד אשתו של השר רובי פולישוק. אם בעונה הראשונה היא התארחה בפרק אחד ובכל שאר הזמן רק דיברה עם השר בטלפון, בעונה השנייה והחדשה של "פולישוק", טורנה מככבת לא פחות מהשר עצמו.

מוניק, הדמות שהיא מגלמת, היא צרפתייה קוקטית חובבת מסיבות והחיים הטובים. "היא רוצה להיות השר", פנינה מסבירה, "לא אכפת לה מי נפגע בדרך, העיקר שהאינטרסים שלה יישמרו. היא בעצם וואנאבי".

קצת כמו פנינה, לא?

"ללא ספק יש במוניק מפנינה, יש את התוסס, את הדבר הזה שלא עוצר לרגע, יש בה את הרצון להיות, אף אחד לא נהיה אם אין לו רצון להיות, יש בה את הקוקטיות, את העניין של הבגדים והאקססוריז, אבל יש בה דברים שבפנינה לא היו ולא יהיו".

כמו מה?

"היא קודם כל עושה את מה שטוב לאינטרס שלה, היא לא מסתכלת על איזה נזק היא יכולה לגרום לפולישוק".

נו, זה קצת כמו פנינה של פעם, לא?

"לא. אחד המינוסים שלי היה שלא תמיד עשיתי מה שטוב לי. היה קל לגרום לי לעשות משהו שטוב למישהו אחר על חשבוני".

על פניו נראה שהפנינה השברירית של פעם, זו שנתנה לאחרים לדרוך עליה, די הלכה לעזאזל ובמקומה הגיעה אשת עסקים ממולחת, גאון יחסי ציבור, מאסטר ביחסי אנוש ומלכה במכירות. למקרה שתהיתם, אגב, ענף הייצוא מספר אחת של טורנה הוא לא שמלות כלה וערב. שיחה קצרה עם פנינה מגלה שטורנה משווקת בעיקר את עצמה.

השמלות, העיצובים והסוורובסקי הם עיסוק משני. הקסם האישי של פנינה הוא הדבר הכי חשוב במפעל חייה. הטון, החיוך השובב, המבט המפלרטט, הכל מכוון ומדויק. היא יודעת בדיוק מה היא מתכוונת להגיד ומתבלת את זה בלא מעט מניירות קסומות ומבלבלות. "אני פנינה", היא קובעת, "אני לא משחקת בפנינה. כולנו דמויות. זה שיש לי קצת יותר גינוני דיבור או שפת גוף שונה משל אחרים, או זה שהטיפוח הוא דבר נורא חשוב, זה אולי סוג של דמות, אבל כולנו דמויות, לכולנו יש דו שיח עם עצמנו, יש את האני ואת הדמות".

לרגע אחד נראה שטורנה משתחררת מהדמות שלה. "הצילומים ל'פולישוק' היו מאוד קשים, ולאו דווקא בגלל השעות הארוכות. המצב של אמא שלי הידרדר מאוד בזמן הצילומים", היא לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, "בצילומים לפרק השלישי ידעתי שאמא שלי כבר ממש גוססת. היא היתה בבית החולים ובין טייק לטייק התרסקתי בבכי, כי ידעתי מה קורה. כשסיימתי, טסתי לבית החולים ונכנסתי איתה למיטה.

"בזמן שהשמלות שלי פסעו על הבמה של תצוגת אופנה לאוליגרכים רוסים, אני הייתי עם אמא שלי במיטת בית החולים, ליוויתי אותה ברגעים האחרונים לחייה ממש עד שהנשמה עזבה את הגוף שלה. כשראיתי את הפרק הבנתי שאני כנראה שחקנית טובה. לא ראו כלום. דודי יודע, כי דודי ראה את מה שאני ראיתי, כי הוא היה על הסט, כל שנייה על הסט היתה שנייה פחות עם אמא שלי. ידעתי שבמלחמה הזו אני לא אנצח, ואני לא אוהבת תבוסות".

__________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

__________________________________________________________________________________________________________________________

"אני סלבריטי"

פנינה לא מפסידה כמעט אף פעם. במהלך הראיון היא חוזרת ואומרת, "אני האשה הכי חזקה שאני מכירה, אני מנוע, אני קטר של רכבת מאוד כבדה". לעיתים נראה שעם כמות האמביציה שיש בפצצת האנרגיה הזעירה הזו אפשר להזיז הרים שלמים. תשומת הלב שהיא מקבלת מהקהל מתדלקת אותה, "כמו שאתה מטעין את הנייד שלך, ככה אני נטענת פה בארץ".

מסוכן להתמכר לפרסום.

"מאוד מסוכן, מאוד ממכר".

אם היית צריכה לבחור בין עיצוב אופנה למשחק?

"זה לא עניין של כסף", פנינה מחייכת, "זה עניין של תשוקה. אני שחקנית, ללא ספק".

כמה מזה היא תשוקה לאמנות וכמה תשוקה לתשומת לב?

"זה שילוב של שני הדברים", היא מודה. ופנינה אכן משלבת. בזמן שאחרים נאלצים לבחור בין התשוקות שלהם, פנינה זכתה לעסוק בשני התחומים במקביל. נכון להיום השמלות שלה משתתפות ב־"Say yes to the dress" ("תגידי כן לשמלה", בתרגום חופשי), סדרת ריאליטי המשודרת בכל ערב שישי ברשת TLC האמריקאית ומצולמת ב"קליינפלד", חנות הכלבו הענקית לכלות בניו יורק, שם פנינה מוכרת את עיצוביה באלפי דולרים. "אני סלבריטי, ילדים רוצים להצטלם איתי. בדיוק עכשיו הייתי שם וצילמתי שני פרקים. היה נורא כיף".

כמו כל דבר בחייה, גם הכבוד הגדול לו היא זוכה ב"'קליינפלד" לא הגיע בקלות, "כשהוציאו אותי מהדלת, חזרתי דרך החלון", היא מתגאה. "אמרו לי, 'אנחנו לא מעוניינים בשמלות שלך, זה לא הטעם של הכלות שלנו'. כל הדרך לארץ בכיתי במטוס, תשע וחצי שעות מבכי לבכי. דודי אמר לי, 'לא קרה כלום', ידעתי שאני הכי טובה, ידעתי שכשאני רוצה להגיע אני מגיעה, זה לא יעזור. אמא שלי היתה אומרת במבטא ספרדי, 'הילדה הזו, אם היא רוצה משהו, אפילו אלוהים שירד, הוא יעכב אותה בעשר דקות משו כזה, לא יגיד לה לא'".

איך בכל זאת הצלחת?

"חזרתי לארץ, בניתי להם קולקציה מסוימת מאוד ושלחתי את השמלות. אמרתי, אם הן לא יימכרו שישלחו לי אותן בחזרה, אם הן יימכרו אשמח בכל זאת לעבוד איתם".

השמלות נמכרו בהחלט, ושלושה שבועות מאוחר יותר בעלת המקום כבר חתמה עם טורנה על חוזה בלעדיות. שנה אחר כך טורנה הפכה למעצבת המובילה בחנות, ואחרי שנתיים זכתה לכבוד האולטימטיבי, בוטיק פרטי בתוך הכלבו הגדול. "הם מטיסים אותי כל שלושה שבועות במחלקה ראשונה, יש לי דירה בניו יורק, נהג פרטי, אני כמו נסיכה. חיים של מלכה. אני פוגשת 130 כלות ביום".

כסף גדול?

"כן, כסף גדול".

מיליונים.

"אני מודה לאל, זה לא משנה כמה זה, ללא ספק יש תמורה לעבודה קשה, אבל זה לא רק כסף".

פנינה שוב מזכירה את מה שחשוב לה באמת: תשומת הלב. "היתה כתבה גדולה ב'דיילי ניוז' בארצות הברית. המליצו על שמלות לקייט מידלטון, כל השמלות היו שמלות שלי. כל הסרטים הכי גדולים היום בהוליווד מתהדרים בשמלות שלי: 'וידויה של שופוהוליק', '27 שמלות', 'נ.ב אני אוהב אותך', 'ארתור' ועוד. מאוד הופתעתי כשקים קאטרל, כוכבת 'סקס והעיר הגדולה 2', לבשה שמלת כלה שלי מאחורי הקלעים כדי לתעתע בצלמי הפפראצי".

נתקלת בחוויות שליליות?

"בהחלט, מישהי שביטלה יום אחרי, אמרה שנכנסה לאינטרנט, ראתה מאיפה המעצבת ואמרה שאין סיכוי שהיא תיתן כסף למדינה שרוצחת ילדים. אני לא אשכנע אותה אחרת, כי אני לא יכולה לשכנע בן אדם שהשנאה עד כדי כך טבועה בו".

כאשת שר טלוויזיונית, פנינה יודעת דיפלומטיה מה היא. בסיום הראיון היא מחמיאה, מזכירה שבקרוב יצא בושם שלה לשוק ומחלקת שתי נשיקות. בדרך לדלת היא מסכמת, "אני חושבת שהעתיד שלנו נקבע טרם בואנו לעולם".

אז כבר רשום לך מה יהיה בסוף?

"אני יכולה להגיד שאם הרגע הזה זה הסוף", היא מחייכת לעצמה, "אז זה סוף טוב".